New Stage - Go To Main Page

נטע דנט
/
אבנים

"הי! תיזהרי! יש פה אבנים!" זה מה שקראתי לעברה לפני שנפלה,
וחבטה את ראשה באבן. ניגשתי אליה.

"תגידי, את בסדר?" הסתכלתי עליה. היא לא ענתה לי. עיניה היו
עצומות. "שירז! תעני לי!" התחלתי לצעוק ולנענע את גופה ששכב
דומם. נעמדתי. הוצאתי את הפלאפון שלה מכיסה. אין קליטה.
הסתובבתי טיפה באזור, ופתאום היה קו חלוש של קליטה. למזלי,
הסוללה היתה מלאה.

צלצלתי להוריה. "הלו?" שמעתי מעברו השני של הקו. "חנה... שירז,
היא נפלה," "מה קרה? אני לא שומעת!" היא אמרה. התחלתי לצעוק.
"חנה! שירז נפלה! הראש שלה נחבט באבן!" פתאום לחנה נפל
האסימון. "נפלה? שירז? היא בסדר?" "לא! היא מחוסרת הכרה!"
התחלתי להיות היסטרית. פחדתי לזוז, שמא הקליטה תיגמר.

"מחוסרת הכרה? איפה אתן?" "בגבעת האבנים..." השבתי. ידעתי
שאסור היה לשירז ללכת לשם. כך היא איבדה את יהונתן, שאם היה
נשאר בחיים, היה גומר צבא. אחיה הגדול, שמעולם לא הכירה.
"בגבעת האבנים?!" היא צעקה בהיסטריה. "חנה!" התחלתי לבכות. "מה
לעשות?" חנה נרגעה, והתנשמה במהירות. "תקראי לאמבולנס! אני
באה!"

התקשרתי מהר. האמבולנס היה בדרך.

לאחר שהשיחה ניתקה, חזרתי מהר לשירז. הוצאתי את המימייה שלי,
ופתחתי את פיה. טפטפתי כמה טיפות לתוכו. אנחה קטועה נמלטה
מפיה, אבל היא לא התעוררה. באותו רגע, האמבולנס הגיע. יותר
נכון להגיד שהאנשים עם האלונקה הגיעו. האמבולנס לא עבר. הם לא
נתנו בי אפילו חצי מבט. הם לקחו אותה במהירות ועזבו אותי
לנפשי.

לאחר שלקחו אותה, ניגשתי לאבן שעליה ראשה נחבט. ראיתי שם משהו
שצמרר אותי. היה שם קצה משונן. הסתכלתי עוד קצת מסביב. המקום
הזה היה מוכר לי מתמונות... תמונות של בית החולים והמשטרה.

לא היה ידוע איך הוא נפל. הוא ברח מהבית בעקבות ריב, ומאז לא
ראו אותו. אחרים שבוע, באה בוכה החברה שלו אל ביתם. היא אמרה
להם שיהונתן בבית החולים...

זה היה המקום בו יהונתן נפל. זו היתה האבן... הפכתי את האבן,
מתעלמת מסכנת הנחשים. היה כתוב שם משהו. "יהונתן". זכרתי
שראיתי אותו עושה זאת. כשהייתי בת ארבע. הוא תמיד לקח אותי
לטיולים בטבע. במיוחד לפה. יהונתן היה מי ששמר עלי תמיד. הוא
היה גם בן-דודי. לפתע הטלפון צלצל.

"הלו?" קולה של חנה רעד. "חנה! מה שלומה?" "אין סיכוי... היא
לא תצליח..." איבדתי גם את שירז... "עוד כמה זמן יש לה?" שאלתי
בחשש. "כל רגע..." כבר לא שמעתי את ההמשך. התחלתי לרוץ.
התעלמתי מכל כללי הזהירות.

כשהגעתי לבית החולים, התפרצתי לחדר שלה. "שירז... לא היית
צריכה לקחת אותי לשם..." והתחלתי לבכות. עיניה נפקחו. "תמר?"
"שירז? שירז!" "תמר... אני אוהבת אותך. להתראות..." היא לקחה
את ידי בידה. "שירז... גם אני אוהבת אותך..." ופתאום נשמע
צפצוף קל. ידה עזבה את ידי. קראתי לאחות.

היא כבר לא הייתה שם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/10/01 18:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע דנט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה