בימים אלה אני מרגיש עם עצמי מבולבל יותר ויותר, אני מרגיש כי
כבר אין זמן, הקירות לוחצים ובקרוב אצטרך לצאת לעולם, אל החברה
עם דימוי של "מי אני", מהם הדברים שאני מאמין בהם ומהם התפיסות
עולם שלי ביחס לחברה ויותר חשוב, כחלק ממנה; כל חיי נחשפתי
להמון צדדים, בעיקר לצד שרוב החברה מייצגת ופחות לצד
האלטרנטיבי - (סרבני גיוס, קבוצות וסמינרים של פרופיל חדש
אנשים מהתנועת הנוער בה אני לוקח חלק, אנשים אינדיוידואלים
ואנטינורמטיביים וכו'. רוב האנשים שמסביבי מייצגים את החברה
במהותה כאנשים בינוניים, ההולכים עם הזרם ואינם אפילו מעלים
בחשיבתם לפעול כנגד הנורמות בחברה, להיפך הם רואים בהם מקור
למימוש עצמם וליכולת להצליח ולהשתלב בחברה באופן משמעותי.
(השאלה של משמעות תמיד עניינה אותי, בתקופה האחרונה של חיי)
השנים האחרונות תמיד מצאתי את עצמי מפתח חשיבה ביקורתית כלפי
השלטון, הערכים הנורמות הבולטים בחברה, מוסד החינוך, האנשים
שמסביבי וכך גם במוסד הצבאי. הצבא, אחד הדברים העיקריים שלא
נותנים לרוחי מנוח לאחרונה, אספר קצת על התהליך שעברתי בתקופה
האחרונה -
בהתחלת הדרך התחלתי לחשוב על הצבא כעל דבר שיש בו גם המון
צדדים שליליים ועם כמה שהעמקתי בביקורתיות ובמודעות למה שקורה
בו, פקפקתי יותר בשירות קרבי. כשהגעתי לצו ראשון הגעתי בחוסר
מוטיבציה מובהק, ובחוסר ידיעה של מה אני רוצה לעשות בכלל בצבא,
למאבחנת אמרתי שאני חושב שאיני האדם המתאים לשרת בקרבי, אך גם
ששאלה אותי למה, לא נתתי לה את הסיבות האמיתיות ללמה אני חושב
כך ופשוט אמרתי לה שאני לא חושב שאני מתאים.
עם הזמן, אט אט שוב פעם התחוללו תהליכים והבנתי שכאנשים שחיים
במדינה הזאת מוטלת עלינו החובה לשרת בצבא, הרי זאת נורמה כמעט
בלתי מעורערת ואולי בגלל זה, בגלל הפחד הגדול שלי שנובע בעיקר
מהחברה שכוללת את המשפחה הגדולה, ההורים ומעגל החברים ויותר
מכל זה - הפחד ללכת במסלול לא ידוע ולא מוכר, שונה מכל מה
שהלכו או רוצים ללכת בו האנשים שאני מכיר - הרשיתי לעצמי
להיבלע אל תוך החברה וללכת כעיוור בדרך הסלולה, הנורמטיבית,
הרגילה והפשוטה; הפרופיל שלי קרבי (97) ומתוך הזימון שקיבלתי
ליום סיירות אני מבין כי גם ציון הקב"א שלי הוא די גבוה. בזמן
האחרון התחלתי לנהל שיחות עם חבריי על הצבא, לברר לגבי
המסלולים הקרביים שאפשר לעשות ולראות איפה אני יכול הכי הרבה
"לתרום" מעצמי - לצבא. חשבתי אפילו על שירות בנח"ל, שכן אלה
חבר'ה מאוד איכותיים, בעלי ערכים, "מלח הארץ" וכו' וכו',
האמנתי ואולי אף רציתי להאמין שאני מסוגל להשאר נאמן לערכיי
ולצו המוסריות גם כשאהיה בצבא, שאני רוצה לעשות מין מבחן לעצמי
שבו אבדוק את המוסריות שלי כל פעם מחדש דרך הסיטואציות שאקלע
להם בשטחים. עד מהרה שכחתי בכלל שהייתי נגד היותנו בשטחים
והאמנתי כי אם זאת המציאות, אז מה שנשאר לעשות זה רק לנסות
להתפשר בכך שננסה לשנות דרכה - כלומר לנסות ולהשאר מוסרי דרך
השירות בשטחים, להציב לעצמי גבולות שלא אעבור ודרכים להשפעי
דרך השירות בצבא, ברוב תמימותי חשבתי כך, אף כי אולי בתוך תוכי
ידעתי כי אין לזה סיכוי ואף לו סיכוי קטן לנסות להשאר מוסרי
כשאני כבר שם, וידעתי כי יש סיכוי שאני עלול לאבד את צלם האנוש
שלי כאדם מוסרי, הומני, ערכי ועוד קטגוריות דומות בהם אני נוטה
להכליל את עצמי.
בשנה האחרונה התחלתי שוב לחשוב על כל העניין לעומק, לנסות
להבין מה באמת הכי טוב לעשות, וקשה לי לעבור את הימים האלה עם
כל הדיסוננס הקוגנטיבי-ערכי הזה שמתחולל בתוכי. לא ארחיב יותר
מדי בדברים אלה שכן בטח אתם כבר מודעים לדברים עליהם אני מדבר
- הרצון לתרום לחברה מחד גיסא וההתנגדות לשרת מוסכמה חברתית כל
כך גדולה בתוכה מאידך. הפחד מפני ההתעלמות מהצו המצפוני
והמוסרי בשירות הצבאי מצד אחד והפחד להתעמת מול פני החברה שהם
פני הוריי, חבריי, משפחתי, מוריי וכמעט כל האנשים שסביבי מצד
שני. הרצון לברוח מהכל ומכולם, ויחד עם זאת הרצון להשאר בפנים,
לא להתנתק, להתלש מיד החברה.
ולבסוף, הרצון הגדול כל כך למרוד במה שאתה לא מאמין בו כדי
לקדם את מה שכן אל מול המחיר הגדול שמשלם הפרט בעבור מרד זה.
אני מרגיש שאני נקרע מבפנים, חצוי לשניים, כאשר צד אחד עדיין
חבוי בתוכי, במחשבותיי, באמונות שלי ומי שאני באמת והצד השני
מוצג על פני השטח עם חיוך מזויף וצביעות חברתית, כבובה ההולכת
בדרכיה ובזמן הליכה זאת דורכת על האופי האמיתי ועל רוח החיים
שנמצאת בתוכה.
(הקטע נכתב די מזמן ואפשר להגיד שהוא כבר לא אקטואלי בשבילי
כמו בזמן שבו כתבתי אותו, למרות זאת החלטתי להעלות אותו בצורתו
המקורית ובלי שינויים) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.