כל כך מאושרת בימים האחרונים, השמש בהחלט עושה לי טוב. צוחקת,
נהנית, מתחרפנת, אוהבת, וכמהה. הלוואי שההרגשה הזאת לעולם לא
תחלוף.
כבר השלמתי עם זה שלעולם לא תהיה שלי. אבל כל מה שאני רוצה זה
רק צ'אנס אחרון, מאמץ אחרון כדי לוודא שכל הסבל הזה לא היה
לשווא. פשוט רוצה לנסות, לא לפחד לטעות, נמאס לי כבר לבכות.
האופוריה זורמת בעורקיי, משתלטת על עורי החיוור מחשיכת החורף,
אופפת את ריגשותיי הכה שבריריים.
פותחת בפניה את הדלת, פורשת שטיח אדום. לפה את מוזמנת.
וכמו החום המלטף את גופי והשמש הקופחת על מחשבותיי, כך גם
אושרי פורח ומשתלט על חיי.
ועם לכת הקור, הרוח, הגשם, הלך לו גם הכאב. והבכי כבר לא זורם
כנהרות, בכל רגע כאוב.
אני כבר לא אותה ילדה. התבגרתי. האופטימיות שתמיד חיה בי, כבר
איננה עוד. אך דבר אחד היא הותירה - את הידיעה שאני חזקה, שאני
אשרוד. יש בי את הכוח לעשות את זה.
אינני יודעת מה המשמעות של כל זה, אך אני מקווה שזה מכוון
לאזור הטוב.
אני לא מסוגלת להפגע עוד. רק רוצה מישהו שיאהב אותי, שיבין
אותי, שיאחוז אותי שלא אפול. מישהו שיחבק, שיצחיק, שינשק
ברכות.
(מישהו כמוך)
ואני חושבת שמגיע לי מישהו כזה. סבלתי די. לא רוצה לחזור על
אותה טעות פעמיים.
ועכשיו, כשכל כך נעים וטוב, אני אוחזת באופוריה חזק. היא לא
תמלט ממני. לא הפעם.