זה היה יום קיצי חם ולח, הטמפרטורה הייתה הרבה מעל 40 מעלות
ואני עמדתי נוטף זיעה מחוץ לבית של חבר, ממתין. בסופו של דבר,
הדלת נפתחה ומאחוריה, לבוש בשמלת פרחים חושפנית, עמד היצור
המדהים ביותר שראיתי מעודי (1). בהססנות שאלתי: "א' בבית?" לא
יכולתי שלא לשים לב לזיעה הזולגת לאיטה מדלדול הצוואר שלה,
אותה הזיעה שאט אט ירדה אל המחשוף השופע וגרמה לשמלה הפרחונית
להדבק לכל המקומות הנכונים (2). הסירנה הארכאית מיד הודיעה לי
שא' חברי הקרוב היה בטיול לצפון עם שאר המשפחה אבל, אם אני
רוצה, אני יותר ממוזמן להיכנס פנימה ולהתקרר קצת מול המאוורר.
בהיתי אל תוך העיניים מוכי הקטרקט החומות הללו, כה יפה, כה
פגיעה, כה בודדה, כה זקנה, נכנסתי פנימה - איך יכלתי לסרב?

מיד לאחר שהתיישבתי היא הביאה לי כוס מים קרים ונחה לידי: "מה
השם שלך?" היא שאלה, אך ללא הועיל, לא יכולתי לחשוב על כלום
פרט לערימות העור העודף והמקסים כה קרוב אליי, מתחכך ברגלי,
ולפני שהספקתי לענות, לפני שהבנתי בכלל מה אני עושה, מצאתי את
עצמי מלטף את ירכייה בהערצה (3). באותו הרגע חיוך גדול עלה על
שפתיה, היא הסתכלה אליי במבט בוחן, שיערה הלבן נוצץ תחת אורות
הפלורוסנט,  והסירה את השיניים התותבות בחושניות אל כוס המים
שנחה על השולחן. בעודי אוחז בעורה המקומט בין אצבעותיי היא
פתחה את המכנסיים שלי באיטיות של דלקת פרקים ואז היא חלקה עימי
ידע שרק הגיל, הניסיון, נסיגת חניכיים או היגיינת פה לקויה
יכולים לספק, את הסוד השמור ביותר בכל היקום, את מין החניכיים.


בסופו של דבר, כמו כל דבר טוב זה היה חייב להגיע לסיומו, ועל
אף שהיא שבה לרוסיה ואני, לצערי, התגייסתי ונכבלתי בשלשלאות
לארץ הזו לתקופה של שלוש שנים לפחות, זה היה סוף השבוע המרגש
והמסעיר ביותר בחיי, לעולם אנצור את הרגעים שבילינו יחד, אך,
חשוב מכל, תמיד, תמיד, אזכור את הרגע הראשון שבו נגעו בי
החניכיים הרכות, הוורודות, המקומטות, והקסומות הללו.



(1) סבתא של א' שבאה לבקר מרוסיה לתקופה של כמה חודשים.
(2) מיותר לציין שהם התרכזו בעיקר בין הברכיים.
(3) בעדינות, אבל, לא נרצה שבר שיהרוס את כל הכיף -
אוסטיאופורוזיס זה לא דבר מצחיק.