הספינה הייתה ענקית.
והיא יורדת במדרגות, מרגישה כמו קייט מ"טיטניק". "איפה רומיאו
שלי?! ג'ק?!" סתם תהתה לעצמה.
והיא עולה לקומה למעלה. "ואוו, איזה מדרגות!!! כבר אין לי כוח
לעלות אותן."
והיא עולה ועולה, מחפשת בדרך מעלית אבל לא, אין שום דבר.
הנה היא הגיעה לחדר הגדול. הדלת החומה נפתחת לפניה. "או, שלום,
הילה! מישהי קצת מאחרת, הייתי אומר!" אמר לכיוונה המדריך
לריקוד, והיא כולה הייתה מעוכה, לא ידעה מה לומר. "המדרגות היו
לפתע כל כך מעייפות..."
"קדימה, קדימה, להתחיל לרקוד. תפסי לך את הבן זוג שלך להופעה
ותתחילו להתאמן."
אבל להילה לא היה כוח. היא לא רצתה להתחיל לרקוד אז היא לבשה
את נעליה באיטיות מרובה.
אבל הבן זוג שלה לריקוד לא חשב ככה. "נו, קדימה, בואי נתחיל
לרקוד."
הוא היה די גבוה יחסית להילה. היא הייתה בערך מטר ו-60 והוא
נראה לה כמטר ו-75.
היו לו תלתלים שחורים אבל לא ארוכים, בערך עד לצוואר. הוא היה
דקיק, אבל לא יותר מדי. לבש חולצה כחולה.
"טוב, אני באה בעוד שנייה, תירגע!"
"נו, אין לי את כל הזמן!"
לפתע הילה שמעה קול מהמסדרון. היא החליטה שתשאיר את הבן זוג
שלה להסתדר לבד ויצאה לבדוק את מקור הרעש.
אקדח גדול היה מכוון אליה.
היא החלה לרוץ. הדמעות פרצו ממנה והיא לא יכלה יותר. המדרגות
הפכו אותה לעייפה והיא לא הצליחה עוד לברוח ממנו.
הגיעה לתת קומה שבספינה, פתחה את הדלת הלבנה הגדולה כמו של
המטבחים ולפתע הופתעה לגלות שם משפחה מרובת ילדים יושבים
ואוכלים אורז בכמויות.
האישה המבוגרת הציעה לה לאכול, הילה רק רצתה למצוא לעצמה מקום
מחבוא. היא שמה לב לחדר הצדדי שמאחורה.
כשיצאה אליו ראתה שהוא האגן של הספינה, ושם מאחורה ראתה את
האיש עם הרובה צולל למים ושוחה עם הדולפינים לכיוונה.
הוא שחה מהר ומהר יותר להשיג את הספינה, להשיג אותה.
השמלה הגדולה של הילה החלה להתעופף, התחיל להיות לה קריר, הרוח
מעיפה את שערה והילה נכנסת פנימה. "הוא בטוח לא יצליח להגיע
אליי..." חשבה לעצמה.
בריצה למעלה נכנסה לחדר חזרות. הבן זוג שלה מצא לה מחליפה והיא
נשארה להסתכל על כולם רוקדים, וכל כך רצתה לרקוד איתם.
כשהסתכלה עליהם החלה לבכות, כאילו הרגישה שמשהו נורא קרה.
בינתיים למטה באולם הגדול של הספינה, האיש עם הרובה נכנס. שוטר
שראה אותו ניסה לתפוס אותו אבל לא הצליח. לפתע הוציא אזיקים
וקשר אותו לעמוד שבאמצע הספינה.
הילה יצאה בסערה מהחדר, לא יכלה יותר, הם לא איתה, הוא לא
איתי, כך חשבה לעצמה. לפתע מצאה עצמה במגבת בלבד.
עולה לחדרה בבית מלון. לפתע הגיעה לחדר בו חברתה הטובה נמצאת.
"אני אורזת את הדברים של טליה", אמרה לה חברתה, "וואי, תראי
כמה בגדים, חכי לפני שאת מוסרת אותם, אני אבחר לי מה שאני
רוצה." חברתה הצביעה לה על הדובי הקטן. "זוכרת אותו?" הילה
נענעה ראשה לשלילה, הזמינה מעלית ויצאה.
כשהגיעה למקום עצמו ראתה את כל היופי של המקום - בריכות ענק,
סלעים מוציאים מים, מפלים, שמש, ירוק, גנים מדהימים, מדשאות.
היא כל כך נהנתה - והחלה לשחות, לקפוץ, לשחק.
"בוא, ארד, נלך לנו לברכה." הלכו שניהם. "חחח... הילה, איך את
קטנה", אמר לה ארד.
הם לא הורשו להיכנס לבריכה, מסיבה שלא ברורה להם.
לפתע הילה חשה לא בנוח. היא החלה לברוח, לא יודעת ממה. רצתה
להישאר שם אבל לא יכלה.
האור החזק האיר אותה כל כך.
