על הר גדול אני עומדת.
שבורה,
רצוצה
וכואבת.
אספתי עצמי,
חיזקתי פרקיי,
שיפשפתי קולי
ונהמתי.
בצעקה,
בייאוש,
בבכי,
בדממה.
בוא הנה!!!
בוא לפה כבר!
קח אותי!
הינה אני,
פה,
חשופה,
עירומה לפניך,
מכל כיוון אפשרי...
שלך,
שלי,
של אף אחד.
שהרוח טיפח על גפיי,
שהשמש תחמם מערומיי,
שהחיים יעופו מעליי,
והקול הנגמר ככוח הנפש השבורה שלי.
וכשקול הצעקה האחרונה
נודם
נופלת בחשיכה אינסופית
עמוק
עמוק
עמוק
למטה
לא מפסיקה
ליפול...
מרגישה את הכוח נגמר,
האדישות גוברת,
הדמעות מתגברות,
הלב שקט פתאום...
וזרעותיך מקבלות אותי -
מחזיקות,
חזקות,
נעימות,
מנחמות...
ואין עוד כלום -
אתה רואה הכל,
עליי,
בתוכי,
חשופה אני לפניך,
שקופה,
אך בכל זאת...
הייתי כאן.