האוויר בינינו כל כך דחוק, כל כך דחוס.
לא נשאר לי עוד חמצן למלא את הריאות.
אתה מחייך, אני מחייכת, אבל זה חיוך מתורגל ומעובד. עבדתי עליו
שעות נוספות בבית.
שיחת החולין הזאת, נדמה כי שיחת חולים היא... הרי לא באמת
מעניין אותנו איך המשכנו את החיים.
אני בקושי מצליחה לנשום שלא לדבר על לראות, הראות כה לקויה, כה
שורפת עיניים, ראות של כלב - רק שחור ולבן, אין גוונים יותר,
אין אדום של להט, אין כחול של שלווה, אין סגול של שקט, שחור
ולבן של לילה ויום, של חום וקור, של עייפות ומרץ.
האדם הכי קרוב והכי שלי הפך לזר ושולי. מי אתה עכשיו, נעליים
חדשות, תספורת שונה... מדי פעם מופעי אותו ג'קט שאני קניתי,
אבל גם הוא כבר שונה, יש לו מין ריח אחר, מין ארומה לא
ארומטית.
והאוויר הזה... בלי אוויר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.