18.10.05
שש בבוקר, אני עד לאחת הזריחות המדהימות ביותר שהטבע יכול
לייצר.
במרחק של כמה מאות מטרים ממני ובעודף דציבלים מופרז, המסיבה
עדיין מתנהלת.
אני לא מתחסד, גם אני הייתי שותף לאבדן החושים המטורף הזה.
מאות אנשים שיכורים, רוקדים לצלילי מוזיקה קצבית ומחכים לסימן
שלהם לפרוץ. חיוך, קריצה, יד מלטפת או כל תנועה אחרת המשדרת
מיניות.
הלנה, הבחורה שזיינתי אתמול, רודפת אחרי כל הערב, אבל אני
בשלי, מתעלם ממנה וממשיך לרקוד, מחכה לסימן שלי לפרוץ, היעד
הפעם שוודיה.
בסוף הערב, עם דעיכת השפעתו של האלכוהול, אני מבין, צבאות
הכיבוש נחלו הלילה כשלון צורם. אני חוזר בידיים ריקות לבונגלו
שלי ונדהם לגלות איך ערבוב של מספר צבעים בנאליים יכול לייצר
מראה כזה מרהיב, פשוט זריחה מושלמת.
היום בערב תיערך מסיבת ה Full Moon, גולת הכותרת של האי הזה.
אלפי צעירים חרמנים מחפשים הזדמנות לחתור למגע. גם אני אצא
למסע כיבושים פרטי משלי.
למען האמת, אני מוכן להיכשל שוב, כל עוד הטבע יספק לי מראות
מרהיבים כמו הזריחה של בוקר ה 18.10.05.

19.10.05
מצאתי דת חדשה, ראיתי מאמינים נלהבים.
אלפי צעירים עולים לרגל ובידם זבח לאל, כל אחד ומנחתו שלו.
וודקה, וויסקי, אפילו בקבוק בירה מתקבל בברכה, העיקר לא להגיע
בידיים ריקות.
כולם נוהרים לכיוון אחד, לרצועת חוף דקה, המתוחמת במזרחה בים
אינסופי ובמערבה בשרשרת ארוכה של רמקולים ומגברים רבי עוצמה.
אין לאן לברוח, צפוף, מחניק. ריח חריף של זיעה ואלכוהול נישא
באוויר ונדבק אלי כמו צל, בכל פסיעה שלי. אני מצליח לפלס את
דרכי, בין ההמון ה"מתפלל", אל מחוץ לרחבת המזבח, מכאן הכל נראה
כמו ג'ונגל. אין כאן חוקים, אנשים יעשו הכל בשביל להגיע לפורקן
מיני, בדיוק כמו חיות. אני לא מסוגל עוד, לא רוצה לקחת חלק
בזה, לילה טוב.
אני קם בבוקר לצלילי מבול, גשמים חזקים שוטפים את הרחובות,
אולי בשביל לנקות את הזוהמה של אתמול, למחוק כל זכר לגן החיות
הזה.
מצאתי דת חדשה, ראיתי ירח מלא.

23.10.05
שש בבוקר, סוראטרני. עוד כחצי שעה יוצא אוטובוס לכיוון קראבי,
משם אקח מעבורת לקו פי פי. היום חוויתי תאילנד שונה, תאילנד
בדרכים.
אחרי שהות ממצה של כשבועיים באי המסיבות קו פנגאן, עליתי על
מעבורת לילה לכיוון סוראטאני.
ספינה קטנה, בעלת שני מפלסים, כאשר בכל אחד מהם פרושים עשרות
מזרנים, מוצעים במצעים בלויים, מלאים באבק, חול וכתמים, שאף
אבקת כביסה לא תנצח.
כולם חולקים את אותה מיטה גדולה למשך שש השעות הקרובות.
משמאלי שלושה אמריקאים, אחד מהם קוקסינל מובהק ועוד שניים, סבא
מסומם שדואג ל"גלגל" כל חצי שעה ובחור צעיר שלא מפסיק להשוויץ
ב IPOD המגניב שלו.
מימני, אוסטרלי חביב כבן שלושים, שבא לנופש קצר והוא כעת בדרכו
חזרה לאוסטרליה, הוא נשמע די מבואס מהעניין.
כמה אירוני, אם היית נותן לבחור ישראלי ממוצע את האפשרות
להיזרק באיזשהו חור בעולם, קרוב לוודאי שהוא היה בוחר
באוסטרליה. כנראה שהדשא של השכן באמת נראה ירוק יותר.
במרכז הסיפון מתגודדים כמה ח'ברה, מעבירים מור"קים, כל אחד
מספר על מסעותיו בעולם הגדול. הם לא חוסכים בדיבור וגם לא
שולטים בעוצמתו, כאילו שכל הנוסעים בסיפון קנו כרטיס מיוחד
למעבורת, בכדי לשמוע את סיפורי הגבורה שלהם.
השקט המיוחל מגיע בסביבות השעה אחת לפנות בוקר, כאשר חבורת
הצופים הנלהבת מחליטה לפזר את ההפגנה ולתפוס תנומה קלה.
לוקח להם בדיוק חצי דקה להיכנס לטראנס של שינה, למרות אי
הנוחות הבלתי נסבלת, בהחלט חבורה המיומנת במסעות.
רחש הגלים וחריקות הספינה הם הצלילים היחידים המלווים אותי
כעת, אולי המונוטוניות שבהם גורמת לי להירדם בסופו של דבר.
אור פלורוסנטי חזק מעיר אותי, הגענו לסוראטאני.
רק עוד כמה עצירות ביניים קצרות, נסיעה של שעתיים וחצי לקראבי,
מעבורת בזק ואנחנו בקו פי פי, מבטיח הנהג. גישת ה"צ'יק צ'ק" ו
"יהיה בסדר" עובדת גם פה, זה גורם לי להרגיש בבית.
השעה 12:30 בצהריים ואני תקוע בקראבי, המעבורת הבאה יוצאת רק ב
14:30 וכנראה שלקו פי פי אני אגיע לפחות ב 16:00, כמעט כמו
שהובטח לי, הפרש "מזערי" של ארבע שעות בלבד.
אמרו לי שקו פי פי זה גן עדן. מקווה שהמסע המתיש שעברתי באמת
מוביל לגן עדן.

28.10.05
זה כבר כמה ימים שאני לא כותב.
לא בגלל חסך בחוויות, נהפוך הוא, הימים האחרונים היו כל כך
דינמיים וגדושים עבורי.
החוויות מציפות אותי ודורשות למצוא את פורקנן על הדף, אבל אני
לא יכול, קשה לי לכתוב.
קשה לי להתאים את המילים הנכונות למצבים הנכונים. אני מפחד
להחטיא, מפחד להוריד מעצימותו של הרגש בעת כתיבתו על הדף, שהרי
מרגע כתיבתו אין דרך חזרה.
הדיו המרוח הוא הזיכרון האמיתי היחיד שיישאר לי. הוא קשיח
ובלתי מחיק, לא כמו המוח, שנוטה לעוות זיכרונות עם חלוף הזמן,
לייפות או לכער אותם בהתאם למצב רוחינו.
הנה עברו להן שעתיים ועדיין לא כתבתי מילה אחת על מה שעבר עלי
בימים האחרונים.
שוב אני בורח מכתיבה, דוחה את המטלה המורכבת למחר, אולי תשרה
עלי המוזה.

29.10.05
אני חוזר אחורה, לקו פי פי של ה 25.10, שם סגרתי מעגל, שם
לימדה אותי השמש מהי שקיעה אמיתית.
אחרי זריחה בקו פנגאן ושקיעה בקו פי פי, אני יכול לארוז
מזוודות ולחזור הביתה, הרי הגעתי לשיא, הטבע לא יכול להפתיע
אותי יותר.
לא הסופר השנון ביכולתו לברור מילים, לא המלחין הדגול
במנגינותיו הגאוניות ולא הצלם המקצועי בשליטתו המוחלטת בצמצם,
יכולים לתאר את השקיעה הזאת.
כל מילה, מנגינה או תמונה רק יפגמו בעוצמתו של הטבע, לכן
קטונתי מלתאר ואסתפק באמירת תודה.
אני יוצא מחר מגן העדן קו פי פי לכיוון פוקט, שם אתפוס טיסה
לצ'יאנג מאי, אליה אגיע בתקווה בבוקר של ה 27.10.
אני יוצא מפה עם חיוך, מסומם מהטבע ויודע ששום דבר לא יכול
להרוס את זה.