הגשם כיסה את צפת, לא מפסיק עוד מיום רביעי,
כאילו רק כאילו השמיים בוכים בשבילי.
מיטת החולים הירוקה, מוצעת מצעי בית חולים, עמדה שם בידיעה
שהיא קרה, וגרמה אפילו לקירות הלבנים להראות חמימים פתאום.
רוח קלילה חדרה לחדר מבעד לחלון הסגור בסורגי הברזל, הדבר
היחיד שמפריד אותי מהחופש, מהבריחה, מהאושר.
כשהגראנג' של שנות ה-90 מכה באוזניי ברכות, מנסר את השקט
האינסופי הזה.
אין כוכב בשמיים, רק ערפל וירח, ירח מלא, מדמם בלבן דהוי.
הוא מתהלך בחדרי, מצד לצד, מביט דרכי, כמעט ואפשר לראות את
עיניו, אני מושיטה ידי אליו, ולא נרדמת.
האורות הכבויים במחלקה, קולות רחוקים והרבה שתיקות. הם שוכבים
במיטות בית החולים, בשקט בשקט ואני שומעת אותם בוכים.
אני קמה מהמיטה בעיניים יבשות אל החלון.
אויר. כמעט והצלחתי לנשום, הירח התפוגג בין העננים השחורים.
אני בהיתי בחושך, ואולי, רק אולי יום אחד אוכל להביט לשמיים
ולראות משהו מיוחד.