היא רצה מהר ככל שיכלה. מבועתת, היא ממשיכה לרוץ כבר ללא
כוחות, האנדרנלין בלבד מספק לה את האנרגיה לשרירים. היא רצה כך
מאז שראתה את תחילת תהליך השינוי המתחולל בו. מטמורפוזה הוא
קרא לזה? לא? ילדה טיפשה, ידעת שזה מה שיקרה, נכון? חשדת בזה
כבר מההתחלה. היא כעסה על עצמה. עכשיו, אחרי שכבר האנדרנלין
נגוז מגופה, הכעס היווה את מקור האנרגיה. הוא כל הזמן רמז על
אנשי-זאב. בדיחות, סיפורים. הוא... הוא אפילו שאל אותך אם את
מאמינה בזה! ילדה מטופשת! את זוכרת איך לפני כמה ימים, הוא לקח
אותך לחורשה המקסימה ההיא. איך הוא הסתכל על הירח, עלייך, ושוב
על הירח. הוא חייך ושאל אם את מאמינה בהם, בחציי האנשים האלה.
אדם-זאב. ואת טיפשה שכמותך, חייכת גם. הרי תמיד נמשכת לגברים
מסתוריים.
אבן. נפילה. היא מנסה לקום, אך כבר כוחות כמעט ולא נשארו לה.
היא נעמדת במקומה, לא ממשיכה בריצה רדופת התזזית שלה. זהו? את
מוותרת? אולי באמת יהיה פשוט יותר לעצום עיניים ולהתפלל שכל זה
ייגמר כמה שיותר מהר, כמה שפחות כואב. נשימותיה העמוקות נשמעו
בכל רחבי הרחובות הריקים. הוא לקח אותה לאזור בתהליכי בניה.
ללא אנשים זרים. ללא מתערבים. הערב היא... שלו. היא רצתה
להפסיק להאבק, להפסיק לברוח, ואם זו תהיה הברירה האחרונה, אז
להיעלם אפילו. גורלה כבר לא עניין אותה, אך משהו בתוכה פעם,
עודד אותה להמשיך במנוסתה. יצר ההישרדות. מנסה להזרים את דמה,
מהר יותר, חזק יותר. לגרום למערכות גופה לפעול חזרה. הלב חייב
לפעום בחוזקה, היא חייבת עוד אנדרנלין. זה הסיכוי האחרון שלה.
את רצית להאמין בזה, נכון? שהוא באמת אדם-זאב. קיווית לטעום
מהפראיות הזו, מהחיתיות. נו... שמחה עכשיו? בשביל מה עוד חשבת
שהוא לוקח אותך למבנים הנטושים הללו? להראות לך איפה תוכל לגור
ביחד כש... כשמה בדיוק? אני מצטערת. הכזבתי אותך בתור המצפון
שלך. הייתי צריכה לגרום לך נקיפות תכופות יותר כשעוד התחלת
לצאת איתו. היצר ניסה לשכנע אותה להמשיך ולברוח, אך ללא הצלחה.
כנראה שגם יצר ההישרדות שלה הכזיב אותה.
צרחה נשמעה. זו לא הייתה צרחה שבן - אדם רגיל מפיק. זה לא היה
אנושי. באותו הרגע היא הפסיקה לחשוב כליל. רגליה נשאו אותה
מהמקום במהירות, המהירות הכי גבוהה שעוד הן יכלו לעמוד בה. אני
רק מקווה שהוא לא יהיה מהיר יותר בצורתו החדשה כאדם-זאב. על מי
אני עובדת כאן, לעזאזל? רק... אני לא יודעת. רק שיהיה איזה נס,
שהוא יזהה אותי, שהוא יחמול עליי. אלוהים!
תעזור לי! רגע... מה זה האור ההוא שם? אולי שם תבוא הגאולה,
הרי אור הוא סימן לטוב. יצר ההישרדות שלה סיפק לה את הכוחות
האחרונים להגיע אל אותו מקור אור, אותה גאולה לכאורה שהתבררה
כפנס גדול המאיר על פאתי בניין חדש בתהליכי בניה. הדלת היתה
סגורה. מבוי סתום, או סוף מת, בתרגום מילולי (בלבד) מאנגלית.
תיאור ההולם את המצב הזה. אז זהו...? כאן יגיע הקץ לחייך. כמו
באיזה סרט, את עומדת שעונה על דלת, פנייך מצפות לרע מכל.
עינייך מחפשות את היצור המחריד שאת אמורה לראות בכל רגע. או
שמא את מעדיפה לקבל את גורלך בעיניים עצומות? המצלמה מתקרבת
במהירות, להראות את זווית ראייתו של היצור. הוא נעמד, חשוף
כולו באור, חשוף למבטה הבוחן. מטרים ספורים מהקורבן שלו. היא
משחררת מפיה זעקת אימים כשהיא רואה את היצור.
"אתה... אתה מגעיל..."
"אל תפחדי, אני לא אפגע בך לרעה. אני לא מסוגל לזה. אין לי
שיניים חדות או טפרים", הוא מנסה להרגיע את קולו הלא אנושי,
ליצור את הקול הכי רך אליו הוא מסוגל להגיע.
"אתה פשוט דוחה", הפחד מתפוגג, הבחילה מגיעה, "אתה חצי בן -
אדם, חצי... ג'וק?"
"אני מעדיף אדם-תיקן, או אדם-מקק למעשה"
"אתה אז, לא הורג כאילו?"
"לא, כבר אמרתי לך. אין לי עם מה. יש לי רק את המחושים הדפוקים
האלה. אבל הם מאוד רכים, נעימים כאלה. רוצה לגעת באח...?"
"אל תתקרב אליי, מפלצת! אתה, כאילו ההגדרה למכוער."
"אבל הה..."
"אל 'דבר איתי אפילו, חריג...", היא התחילה ללגלג, "ו... ואיך
קיבלת ת'שטות הזאתי? איזה ג'וק מוכה מקקת נשך אותך בלילה של
ירח מלא?"
"זה הזין האמיתי", הוא עזב את המקום כשמחושיו מושפלים לפנים
ומלמל לעצמו, "לא רק שאני נראה ככה כל חודש, אני גם צריך לתרץ
את זה."