חכם, מה הוא אומר?

"אוף... נמאס לי. עוד פעם כל האוטובוסים המרגיזים האלה. כולם
אומרים שהם מתים להיות ג'ובניקים בקריה, אבל הם לא מכירים את
כל הטירטורים האלה... את האוטובוסים ה... מעצבנים כל כך! שעות,
שעות אתה מחכה בתחנה, ואף פעם לא מו... וואו... מאיפה היא
הופיעה? איזה יפיפייה, ואיזה גוף... חתיכה רצינית... לבדה
בתחנת אוטובוס? זה..."

רשע, מה הוא אומר?

"טירוף. פשוט טירוף. קרעתי ת'תחת כבר מעל שנתיים בפלס"ר גולני
המזדיין הזה, והכוסית אפילו לא פוקחת עליי עין. אולי היא לא
יודעת עוד מה זה ב ד י ו ק פלס"ר גולני. לא נורא... אני אלמד
את הפרח הזה... הרבה דברים.
איזה קטעים... איך החנון לידי מסתכל עליה, ההורמונים שוטפים
אותו כל כך, שהוא עוד יהפוך כאן לאיזה חצ'קון ענק. וואלה... אם
הוא יתחיל איתה, ודווקא אני זה שיצליח אני אצא כלי
אחושרמוטה..."


תם, מה הוא אומר?

"הלוואי שהייתי בצבא כמו שני החבר'ה לידי. איזה מבטים הם
נועצים בילדה ממול. ואני... יש לי חצי שנה עד הגיוס. עד שגם
אני אהיה כלי... חוצמזה, איך אני אתחיל איתה בכלל? טוב... זה
כבר לא משנה, הנה היא כבר עולה על אוטובוס לחדרה. חבל..."


ושאינו יודע לשאול...

"איזה ילדה יפה... וואי, היתה באמת שווה הכוסית ממקודם. חבל...
היא"

                                                -1-
עלתה על האוטובוס הלא נכון. היא החליטה שהיא ממשיכה לחדרה,
מאשר להמשיך את חייה איתי... שיט, עוד פעם אני שוקע בדמיונות.
אם כבר, נראה לי שאני הוא זה שימצא על האוטובוס הלא נכון. היא
בדרך הביתה בטח, אולי לחבר... ואני? עולה על אוטובוס לבסיס,
כמובן. זה לא שיש לי חיים או משהו. אני חייל קרבי. כל הזין
ב-נ.מ.
יאללה, אחרי שהעפתי את התיק המסריח הזה לתא, אפשר לעלות ל-בוס
ולדפוק איזה שעה וחצי שינה. עכשיו מגיע הקטע של בחירת המקום.
מתחילים במגמת סריקה.
לפי סריקה ראשונית, אני לא רואה אפילו מקום לשבת, שלא לדבר על
מקום ליד איזה מישהי שאולי כבר תוציא אותי מהבדידות. על מה אני
מדבר בכלל? אי אפשר להתחיל עם מישהי באוטובוס. טוב... תוכנית
בחירת המקום נכשלה עוד בחיתוליה. אולי בגלל שהיה חסר אחד
מהעקרונות לביצוע התוכנית - מקום פנוי.
טוב, נעמוד כאן בינתיים. בטח יתפנה איזה מקום, עוד מעט. הנה...
מתחילים לנסוע
"סליחה... מה רצית?", הפנתי את ראשי לעבר מקור הקול, וגיליתי
שזו היתה שאלה חביבה של חיילת. הדבר הכי מוזר היה, שהיא הפנתה
אותה אליי.
"אני? מצטער, לא אמרתי כלום", חייכתי. היא הרימה את גבותיה,
כסימן למבוכה, חייכה אליי חזרה, והפנתה לי את גבה. החיילת
נראית חמודה ממבט ראשון, ויש לה גוף גם בכלל לא רע... החסרון
היחידי, נראה ש... איך אני אגיד את זה... היא פשוט לא הטיפוס
שלי. פשוט... השיער הכהה וה... רגע... היא דיברה אליי שוב? אני
מביט לעברה ומגלה שהיא מסתכלת בכלל לכיוון אחר. טוב, לא נחזור
על אותה פאדיחה פעמיים. אני אשתוק.
הגענו לתחנה הבאה. כמה אנשים יורדים, והנה... המקום הפנוי!
אפילו שני מושבים... יאללה, הוא שלי. רגע... עדיין עוברים כאן
אנשים, והנה מתישבת לידי, אותה... "שואלת שאלה", אני אקרא לה.
טוב, חזרה לתוכנית המקור - לישון, לישון, לישון...
...לישון, מה... כמה כבר ישנתי? פספסתי את התחנה? איזה זין,
כמעט אי אפשר לראות דרך החלון הזה כלום. כוס אמק... אין לי שום
מושג איפה אני... אני חייב לברר...
"סליחה, את יודעת אם עברנו במקרה את צומת בית-קמה?" אני לא
חושב שאני יכול להפנות את השאלה הזו בדרך יותר מנומסת. אני
יכול להיות אדיב וכל החארטה הזה שקוראים עליהם בסיפורים.
"לא", ה..."שואלת", היא מחייכת שוב.
"את יכולה בבקשה להעיר אותי כשנגיע לשם? אני מצטער... פשוט
בקושי ישנתי הלילה...", עכשיו תורי לחייך. סוף הולם לשאלה
אדיבה.
"אין בעיה", וואי... היא באמת חמודה, ויש לה גם גומות מתוק...
לא משנה, נחזור למה שאני טוב בו... לישון, לישון, לישון...
עוד פעם ער? בקושי הספקתי לישון... שוב מבט ימינה שמאלה...
כלום. לא בית-קמה ולא נעליים. רגע, היא... היא מסתכלת...
עליי?
"אני מצטערת"
"מה?"
"אני לא יכולה להעיר אותך בצומת. אני יורדת בקרית גת. זה
לפני..." מה...? ואת זה שכחת...?
"אני יודע..."
"אם אתה רוצה, אני אוכל להעיר אותך אז", שוב הגומות האלה. כן
או לא... כן או לא...
"לא תודה, אני כבר אשאר ער... את לא חוזרת לבסיס?"
"לא, אני יוצאת עכשיו לרגילה"
"סחטיין... שבוע?"
"כן... ", מחייכת... שוב. התלהבתי דווקא מהחיוך הזה.
"רוצה להחליף איתי? אני חוזר עכשיו לבסיס"
"באמת, איפה אתה משרת?"
"נ.מ. מכירה?", היא מהנהנת, "ואיפה את?"
"אני מדריכה של קשתיות, בצריפין"
"למי נפל תיק? אני חוזר, למי נפל תיק שחור-חום?", פתאום הודעה
של נהג. היה לי לפחות ניצני שיחה איתה. והנה... עוד פעם ההודעה
הזאת ברמקול. אני אלך בכל זאת להציץ לבדוק שזה לא שלי... והנה
היא באה איתי. החלפת מבטים, ו... התיק לא של אף אחד מאיתנו.
שוב חיוכים בינינו. חיוך ומבט של... טוב, אין לי משהו חכם
להגיד, אז... אני לא אגיד כלום.
"את מתכננת משהו מיוחד לרגילה?"
"כן... כבר היום אני יורדת לאילת"
"וואי... מה לא הייתי נותן בשביל להתחלף איתך"
"רוצה לבוא?", מחייכת... מאיפה לי לדעת עכשיו אם היא רצינית או
לא. טוב, בכל מקרה זה לא משנה כי...
"אני לא יכול"
"תיקח איזה יום חופש על חשבון הרגילה או משהו..."
"בכיף... אם הייתי ג'ובניק או משהו. השטח קורא לי עכשיו... אני
לא יכול לעשות פיצול רגילות וכאלה..."
שוב שתיקה. אני חייב לשאול את ה... "שואלת". לשאול אותה.
טלפון... משהו.
"לאיזה מלון את נוסעת?"
"בקעת הירח"
"וואלה? הייתי שם בטיול לפני גיוס כזה שעשיתי עם עוד כמה חברים
שגררתי לשם. מלון נחמד..." אני רוצה לשאול אותה, נכון?
"לא צריך הרבה ממלון, בסך הכל... רק שיהיה איפה להתקלח
ולישון..."
"לאו דווקא... לישון", אני מחייך, היא צוחקת. זה ה-זמן לשאול
ת'טלפון, לא?
"תכניס את היד מיד! אני עוצר! אני עוצר עכשיו!" , הנהג שוב
צורח. ועכשיו... כן, גם עוצר ת'-בוס. הצעיר מאחורה מכניס את
היד, וממשיכים לנסוע.
"איזה אוטובוס... הזוי...", היא מסתכלת עליי ואני כבר רואה
שהיא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. אז אני אמשיך, "תיקים נופלים,
ידיים בחוץ, נהג משוגע..."
"כן, ובהתחלה אנשים מתפרשים על שניים-שלושה מקומות, אבל...
אולי עוד בסוף יצא לי מזה משהו"
מה? שמעתי נכון? נו כבר... אני רוצה לשאול אותה? כוס אמק... זה
כבר לא שאלה של רוצה, זה שאלה של חייב...
"אני רק מקווה שהאוטובוס שלי לאילת הלילה יהיה אחר", ושוב...
שתיקה, שתיקה, שתיקה...
טוב... אני אקצר את הסיפור הזה, כי השתיקה לא נמשכה הרבה...
למה? בגלל שהתחנה הסופית הגיעה. התחנה הסופית שלה, וסופו של...
מה שזה לא היה בינינו.
"טוב, ביי. היה נחמד מאוד להכיר אותך"
"גם אני... מאוד נהנתי..."
האוטובוס המשיך לנסוע, בלי ששאלתי אפילו לשמה... בלי ששאלתי
אותה משהו בכלל. אני עדיין זוכר איך הנחתי את הראש על החלון,
ושקעתי בהירהורים ודימיונות בהם אני שואל אותה כל מה שרק
אפשר...