כבר שלוש לפנות בוקר, אנחנו עדיין ערים שוכבים במיטה ומדברים.
חברים טובים כבר ארבע שנים, הרבה עליות ומורדות, המון אי
סמטריות.
אבל עכשיו שלוש לפנות בוקר ושנינו מדליקים עוד סיגריה.
השיחה היא על הכל, היא כנה, היא עלינו, על מוות, על הפחדים
שלנו, על האהבות שלנו ואיך אפשר בלי תיסכול מיני.
שלוש לפנות בוקר ועוד סיגריה נדלקת. אני אומרת שבקצב הזה נמות
מסרטן עוד דקה וחצי, הוא צוחק ורק אומר "אמן".
יש משהו בכנות הזו שהיא אמיתית כל כך, שנותנת לך הרגשה שיש
דברים מתחת לפני השטח, שמנסים לקבור אותם בעזרת כנות.
עברנו המון ביחד, דברים שמרגישים בבטן, שעושים צמרמורות
שגורמות לבכות.
מכירים זה את זו כבר כל כך טוב עד שאני יודעת על מה הוא חושב.
לפעמים מצליחה להבין אותו רק לפי המבט שלו, או איך שהוא התעורר
בבוקר.
בגלל זה אני יודעת שכדאי שאני אדליק לו עוד סיגריה עכשיו.
אבל אני חסרת אונים מולו. ישנם דברים שאני לא יכולה לספק לו אף
פעם, דברים שהוא צריך.
אז אני אקשיב לו טוב טוב, אלמד להכיר אותו ואדליק לו סיגריה
בכל פעם שהוא ירצה.

מזל טוב חמוד שלי.
זה מוקדש לך.