בס"ד

שלום דוד!

הרגע יצאתם מבית העלמין, הישר לישיבה ל"סדר שני". ראיתי אותך
מזיל דמעה, ומניח אבן על המצבה. כן, היום האזכרה של יום
השלושים. על באמת היית חבר בלב ובנפש. אני יודע שקשה לך שם
דוד, אבל אל תדאג לי, אצלי פה הכל בסדר ב"ה. היינו שלושתנו,
אתה, שמוליק ואני, חברים ממש טובים. אהבתי ללמוד איתך, אתה
בחור ממש על הכיפאק! כזה ראש טוב... אני זוכר שעשינו קביעות
אחרי התפילה לפני סדר א', עם רש"י ורמב"ן על הפרשה. תמיד ידעת
להסביר לי בדיוק את כוונתם והפשטת לי כדי שגם אני אבין. עכשיו
זה ממש חסר לי! הייתי בוכה עכשיו אם הייתי יכול, אבל פה לא
בוכים. זה לא כמו אצליכם. מאז המקרה אתה יותר מדי שקוע בי
ובשמוליק. דוד, תפסיק לרחם על עצמך! מה שהיה - נגמר! תפתח דף
חדש בחייך. אתה לא יכול להמשיך להיות סגור בתוך עצמך כל כך
הרבה זמן. תתעודד! תמצא לך חברותא חדשה עם ראש קצת יותר טוב
משלי... למרות שקידמת אותי מאד בלימוד, והוספת לי חכמת חיים,
נראה לי שלא התקדמת בגללי. תהיה חזק. תמיד היינו צוחקים על
הכל, לוקחים הכל בקלות... אתה זוכר דוד, לפני הבחינות לישיבה
הגדולה, איך לא התרגשנו במיוחד?! מה קרה לך עכשיו? למה אתה כזה
מדוכדך וכמעט לא לומד?! אני יכול להבין אותך דוד, שכשהיינו
שלושתינו ביחד, תמיד היתה אוירה טובה. גם אם חלילה קרה איזה
דבר מצער, תמיד עודדנו אחד את השני... אבל זה המבחן שלך עכשיו,
לעודד את עצמך! שמוליק עדיין בבי"ח, אני כבר לא בין החיים, אבל
נשארת אתה! תמיד היית יותר חזק ממנו. ידעת לפרגן תמיד, להוכיח
איך ומתי שצריך... תמיד הערכנו אותך יותר! היית מן ה"אח הגדול"
שלנו.

אני רואה אותך עכשיו יושב בישיבה, ושני מקומות, מימינך ומשמאלך
- ריקים. שם ישבנו שמוליק ואני... תמלא אותם אתה! "במקום שאין
אנשים - השתדל להיות איש!" תהיה איש במקומנו... זוכר תמיד, איך
שאחד ממנו לא היה יכול ללמוד, היה צוחק ואומר: "עשו טובה,
תלמדו גם בשבילי!" והיינו צוחקים ואומרים: "קודם שנלמד בשביל
עצמנו...". עכשיו דוד, זה לא צחוק! אני לצערי, ללמוד כבר לא
אוכל. שמוליק, עדיין מחוסר הכרה - "צמח". אתה חייב ללמוד גם
בשבילנו! זוכר שהיתה לי קביעות של השיעור היומי בח"ח כל יום
לפני תפילת מנחה?! לך היו קביעויות אחרות... אבל עכשיו דוד, זה
חסר לי. בבקשה, תלמד גם את הקביעות שלי.

אני לא יכול לדבר בשם שמוליק, אבל אני מניח שהיה אומר לך אותו
דבר. אגב, תמשיכו להתפלל עליו חזק. מצבו מדרדר מיום ליום...

לא יודע אם כדאי לספר לך על התאונה הטראגית שעברנו, זה יעשה לך
רע בלב, התאונה היתה קטלנית. במיוחד, כשאתה היית אמור להיות
איתנו באותו טיול... מאד רצינו שתבוא איתנו. לחצות את הארץ
לרוחב עם האופניים וברגל. זה היה יומיים אחרי סוף הזמן. סיכמנו
שנצא שלושתנו מיד אחרי ה"דף היומי" שאחרי שחרית, בשעה 08.30.
ברגע האחרון התחרטת ואמרת לנו: "'בין הזמנים' זה לא פטור
מלימוד התורה! גדולי ישראל יצאו גדולים רק מתקופות 'בין
הזמנים'...!" לא עזרו לנו השכנועים, אבל צדקת דוד. וטוב שלא
באת! את הטיול תכננו כבר מזמן, והיה קשה לנו לוותר עליו. היינו
חייבים "להתפרק" קצת... על הקביעות שלי לא וויתרתי מעולם. גם
כשרכבנו על האופניים עם התיקים הכבדים על הגב, לא הסכמתי לוותר
על קביעות, ולו, של ספר אחד, בשביל הטיול המתוכנן. ועמדתי
בקביעות! כל מנוחה קצרה שעשינו שמוליק ואני, פתחנו ת'ספרים
והתחלנו ללמוד. את המשניות שלמדנו ונבחנו עליהן בעל פה בישיבה,
שיננו כל הדרך. אם אחד שכח את המילה הבאה, השני המשיך אותו. את
ה"ארחות צדיקים", שמאז שקנית לי מתנה ליומולדת, לא היה יום שלא
למדתי בו, לקחתי אותו גם כן עם שאר הספרים. ספר מוסר קל להבנה,
שבו "מעט הכמות ורב האיכות".

היום הראשון היה ממש נחמד. נהנינו מאד. למחרת בבוקר קמנו מוקדם
מהשק"ש, נטלנו ידיים, ומצאנו מניין שהיה ביישוב הסמוך. המשכנו
במסלול לפי המפה...

אבל אתה יודע מה? אספר בכל זאת. גם אני הייתי סקרן לדעת איך זה
קרה, אם זה היה קורה למישהו אחר.
הגענו לאיזה יער מעניין, שם נחנו קצת, אכלנו ולמדנו את הח"ח.
יצאנו משם לכיוון הכביש, שהיה די רגוע בשעות ההן (זה היה
בסביבות 11.30 בבוקר). שנינו על האופניים, עם התיקים הכבדים
עלינו, רוכבים, שורקים ומשננים משניות...

הגענו לכביש משובש, היה לנו ממש קשה לרכוב שם. הכביש הוצר
בהמשך, כך שלא היה מקום למכונית לעבור, אם רוחב הכביש לא היה
פנוי לגמרי. שנינו בצידי הכביש, מחייכים, מאושרים, שמחים,
מחליפים בדיחות מדי פעם... הגענו לעיקול בכביש. שמענו רעש של
רכב מתקרב, ניסינו להילחץ לשוליים, זה היה ממש קשה... אני
הייתי בצד ימין, צמוד להר, שמוליק היה בצד שמאל - צמוד למדרון
- לצוק. הרכב נסע במהירות. לא כל כך סבירה יחסית למקום. את
הרכב ראינו עשרה מטרים לפני הסיבוב. לא היה שום סיכוי שהרכב
יעבור בינינו, או הוא - או אנחנו! הספקתי להביט בפני הנהג,
נראה בערך בן שלושים לחייו. הוא היה מבוהל. מנסה לסובב את ההגה
מכיוון אחד לשני מבלי לפגוע בנו. הוא לא הצליח. את שמוליק
הספקתי לראות לשבריר שניה. צעקתי לו: "ש מ ו ל י ק  ת י ז ה ר
!!!" הוא הביט בי עין בעין. בעניים דומעות, ראיתי את חברי
הטוב, נפרד ממני - לנצח - נופל למדרון... הוא קיבל חבטות בכל
הגוף, התגלגל כמעט עשרים מטר למטה עד שנחבט בראשו מהסלע, ומאז
- צמח.

אני נצמדתי להר. האופניים נתקעו בבור קטן שהיה בכביש. כמעט
עפתי הצידה ונחלצתי מפגיעת הרכב, אבל באותה שניה, דוד, הרכב
הספיק לפגוע בי. עפתי מעל הרכב כמה מטרים, ונחתתי על הכביש
המשובש מרחק מה מאחורי הרכב...

לא דוד, לא כאב לי כלום. ראיתי הכל מלמעלה, אבל לא הרגשתי שום
כאב. תוך דקות הגיע מסוק שחילץ את שמוליק. אני עדיין שוכב על
הכביש, מנסים לעשות לי החייאה... הלו? אני פה למעלה! מה אתם
עושים לי?! דופקים לי על החזה... מנשימים... אני למעלה, והם
למטה. המסוק השני הגיע, מעלים את גופתי על האלונקה, וטסים
לביה"ח.

בשעה זו, עוד לא ידעתם כלום. הבשורה הגיעה אליכם לפנות ערב...
לא ידעתם מה מצב שנינו, אבל אמרו לכם לקרוא תהילים וללמוד
"לרפואתינו"... אותי קברתם למחרת בבוקר.

דוד, אל תבכה! זה עבר... שלושים יום עברו מאז. עוד לא
התאקלמת?! עוד לא עיכלת?! תמיד היית אומר לנו שהכל משמיים.
"שהדין דין אמת..." אז מה עכשיו? יש לך ספקות?! אם זה קרה דוד,
זה היה צריך לקרות! שכחת מה סיפרת לנו על הרבי מצאנז'? כשבנו
הקטן נהרג, התחיל לבכות כמה דקות, והפסיק מיד. שאלו אותו
תלמידיו מדוע הפסיק בן רגע לבכות?! הרי בנו הקטן, הרך בשנים,
הלך לעולמו על לא עול בכפו... אמר להם הרבי: "קיבלתי מכה חזקה
בגב, - צעקתי. אבל כשהסתובבתי, ראיתי שזה אבא. שאבא נותן מכה,
זו לא מכה של רוע לב, זו מכה שהייתי צריך לקבל". וקיבלתי, דוד!
אני, שמוליק, אתה ומשפחתי... כל מי שהיה צריך לסבול ייסורים
אלו, - קיבל אותם.

אבל אנחנו צריכים ללמוד מהייסורים. לא לכפור חלילה! לא פעם, לא
פעמיים ולא אלף, שמענו והפנמנו: "כל מאי דעביד, רחמנא לטב
עביד!" (כל מה שעושה ה', לטוב הוא עושה!).

אני מבקש ממך, דוד, ה' שומר עליך מלמעלה, דע זאת היטב! בבקשה,
תלמדו לעילוי נשמתי, תקראו תהילים על שמוליק, ותאמינו, שהכל,
אבל  ה כ ל  -  לטובה!

עוד בקשה אישית לי אליך:
אני רוצה שתתמיד יותר, לפחות במקומי ובמקום שמוליק, בתפילה,
בלימוד התורה ובכל המצוות שתמיד עשית.

אני מוריש לך את כל הספרים שלי במתנה גמורה. תעשה עם זה גמ"ח,
שאנשים ילמדו בהם, תמשיך להיות חזק - ככשהיית!


חברך - איציק.

המשך יבוא בעז"ה...