הוא שאל אותי בת כמה אני?
פחדתי לענות לו.
אני לא מכירה אותך... לחשתי.
הוא הסתכל עליי ואמר: "אנחנו לא מתחתנים או מזדיינים, אני רק
רוצה לדעת בת כמה את".
גיכחתי, הרי באמת, מה הוא יעשה עם המידע הזה, אני גם יכולה
לשקר ולהגיד שאני בת 23 או 16 או כמה שבא לי.
עניתי לו: "אם אתה מוכרח לדעת אני בת 19 עוד חודשיים 20".
למרבה הפלא עניתי לו את האמת.
הוא חייך, "אתן הנשים - מפחדות מהצל של עצמיכן"
חייכתי גם, מן חיוך של מבוכה. אני לא יודעת אם זה כל הנשים,
אבל אני כן, לא מהכל, אבל לא חסר (חשבתי).

"ואיך קוראים לך?"
עד כאן! חשבתי, מה זאת החקירה הזאת... למה הוא צריך את השם
שלי?!
"סיגל", עניתי מבלי לחשוב פעמיים זה השם שאני תמיד אומרת, לא
יודעת למה, תמיד כשאני משקרת בעניין שמי (ויוצא לי לשקר הרבה),
אני אומרת סיגל.
הוא הביט בי ואמר, את ממש לא סיגל, את יותר טיפוס של מאי.
מה? צחקקתי, למה דווקא מאי... "לא יודע", "יש בך משהו מאוד
מסקרן מאוד מושך", "סיגל זה לא שם שמושך!".

נו טוב, אני אגיד לך את השם שלי, אבל הוא לא מושך הוא סתמי.
קוראים לי (והרגשתי את הלחיים שלי מאדימות, אם היו לי נמשים
הייתי נראית כמו פרת משה רבינו) שמי מיכאל.

"מיכאל זה שם סתמי?!", הוא אמר ועיניו נצצו... "זו פשוט את, את
מיכאל, אין שם שמתאים לך יותר..." או, כן מיכאל זה כמו...

הוא ניסה במשך כמה דקות לנסח את המחשבות שלו... אבל ללא הצלחה,
הוא התפזר לימין ולשמאל. הרגשתי כזה ריגוש חולף בגופי, כאילו
אני עכשיו ברכבת הרים וכל האיברים הפנימיים רוקדים סלסה
מטורפת... כל הזמן הסתכלתי לכיוון הדלת, הרגשתי שאני עומדת על
קצה העולם.

לאחר דקות ספורות צלצל לו הנייד:
"היי מאמי...", "לא, אני עוד דקה בא...", פגשתי את יוסי, כן,
כן, עוד 10 דקות... "הילדה נרדמה?", "נו טוב, אני עולה".

עכשיו הוא הביט בי במבוכה, הלחיים שלו האדימו במהירות, אם היו
לו נמשים הוא היה נראה כמו עיגול אדום עם נקודות.

כנראה שזה היה הריגוש שלו.
להתחיל עם בחורה שעומדת לבד בפינה של פאב...

ואז צלצל הפלאפון שלי:
"היי מאמי, כן...", "לא, היא לא  כאן", "מתי אתה בא?", "אני
מחכה בכניסה..." נו לא, אני לא רוצה לחכות הרבה זמן..." יש כאן
כל מיני מוזרים...", "טוב, אני אוהבת אותך", "ביי".