"ככה זה נגמר, הא?" חשבתי לעצמי בלשון ספק, "אני לא שומע שום
כינורות ולא רואה שום מלאכים".
כאשר הבנתי שהנשימות רק נהפכות לעמוקות יותר ועמוסות יותר על
גופי הכה חלש כבר, האמת סנוורה את עיניי; "אין כבר מה לעשות".
"הם אמרו שזה הולך להיגמר בקרוב, המוות רק מחכה שאני אשכח
מקיומו רק לשנייה, כדי שהוא יברך לשלום, ולהתראות".
בחנתי את האקדח שלי "טעון בשלושה כדורים... זה יספיק".
התמוטטתי.
שיעול מהול בדם התפרץ החוצה ולא היה מוכן להיעצר. "כדאי שאני
אמהר... אין טעם להמר אם אני אחיה או ימות", שיעול נוסף תקף
אותי "הגיע הזמן ללכת".

לא היה צורך לאסוף את חפציי המרוטים מהרצפה או לקפל את הבגדים
הזרוקים בכל עבר. לא עלה בי שום רצון לכתוב מכתב פרידה שבו אני
אסביר למה בחרתי בדרך חיים זאת. פשוט יצאתי.

נתתי לאוויר הקר לפלוש לריאותיי המקומטות, שלמצבן לא הראיתי
שום רחמים, עצרתי במקום והוצאתי סיגריה. "זה כבר לא ישנה
כלום". האש המפתלת עטפה את קצה והעניקה לה את תחושת הבית שאני
כה חשקתי בה, עזבתי את המלון.

"אני מצטער, אבל אימא עברה הלאה, לעולם טוב יותר", הוא אמר.
לא מצאתי שום נחמה בדבריו, אפילו כאשר הוא חיבק אותי לא עלה בי
שום רצון לחבק אותו בחזרה. הייתי כילד תמים עד לנקודה זאת,
אפילו כאשר הוא עזב לא נתתי לעצמי לשקוע לתוך העצב, אבל עכשיו
זה היה שונה.
דחפתי אותו מעליי. "תתרחק ממני!" צעקתי, "אני לא צריך את
השקרים שלך, אני כבר לא ילד קטן!" לא נתתי לו להשיב, פרצתי
מביה"ח החוצה וברחתי לעבר החושך. "הזונה הזאת... איך יכולת
להשאיר אותי ככה?!"

הכרחתי את עצמי להשתחרר מהתפיסה הטורדנית של הזיכרון.
"זאת לא הייתה אשמתה, היא הייתה חלשה, שברירית... היא נשענה
עליי בשביל תמיכה. מה היא ציפתה מילד?" "זה היה הוא שדרדר אותה
לזה, שדרדר אותי לזה". המשכתי בפסיעתי בשלג לעבר שכונה מכובדת
בעיר, לא האמנתי שהוא באמת עבר לגור לפה, שפה הוא הקים משפחה.
קשה לצפות לכזאת הצלחה משיכור מנוול.

רגליי נגררו בעל כורחן קדימה בשביל השלג הבלתי נגמר. הרגשתי
איך לבי מתאמץ בשביל עוד פעימה, איך ריאותיי עושות כל שביכולתן
בכדי לא לקרוס. "12, 14, 16..." המשכתי לספור את מספרי
הווילות, "תמשיך הלאה! רק עוד קצת! תצעד, מעורר רחמים שכמוך".

"לפחות למצבה היא זכתה", חשבתי, "היא קיבלה את הכבוד האחרון
שלה, למרות שבחרה להיעלם בצורה כה חולנית".
אני חושב שעד לרגע זה אפילו דמעה אחת לא שפכתי עליה. כעס נוראי
שלא ידע לאן לפנות, התפשט בי. חדלתי לאהוב, אך עצב לא הרגשתי.
"אני אחסל אותו", פלטתי. "מוחי משתולל יום יום במחשבות מכאיבות
על מה שהוא עשה לך. אני דורש מעצמי לנקמה, ולשם כך כבר צעדתי
בשביל של דמים".
"אני לא עוצר, ואני גם לא אעשה כך עד שהוא יחווה את הכאב שאני
ואת חשנו".


"תתרכז!" דרשתי מעצמי, "תוותר על העבר, אתה כבר פה".
ניקיתי את ראשי מזיכרון ישן ומהכאבים העזים אשר אפפו אותי
וצעדתי קדימה אם אקדח שלוף.
בכל צעד אשר עשיתי הרגשתי את זעקת הכאב אשר פילחה את גופי, שוב
ושוב. אך עצרתי.
דרך החלון הציצה ילדה קטנה, הילדה היפה ביותר שראיתי מימיי,
ובעיניה נצנוץ של אהבה.
כאשר נתתי לעצמי לשקוע לתוך מבטה, ראיתי שם עמוק בפנים את
אמי.
את הרכות, את הדאגה ואת התמימות... הכול נחשף שם לפניי.

התמוטטתי.
הפעם שיעול מפלס ומזעזע לא פרץ.
אפילו ריאותיי לפתע היו רגועות, ועיניי כבר לא יקדו אש.

דמעה נפלה, והתמוססה בשלג.
נשמתי.