"יש מטרה לשיחה הזאת?" הם שכבו במיטה. ערומים כמעט לגמרי, למעט
לבניהם, היא שכבה עליו, משעינה את ראשה על חזהו. הם לא דיברו
הרבה זמן, למעשה בקושי חמש דקות, פשוט נמאס לה לרגע מהחוויה
המינית הזאת, שהייתה למעשה אותו הדבר כל פעם. אז היא עצרה
לרגע, והתחילה לדבר איתו.
נימת הקול שלו גרמה לה לשתוק. זה היה כאילו להגיד, "תעשי את מה
שאת יודעת לעשות טוב, ביץ' ותשתקי!", היא הביטה בו, בפניו
השקועות בדבר מה בתקרה. היא רצתה לקום, היא ידעה שהיא צריכה
לקום, להתלבש וללכת משם. אבל היא לא עשתה זאת.
"נו מה? נתקעת?" הוא הוריד את מבטו אל פניה, הדמעות היו שם אבל
בחושך קשה להבחין. היא הסתכלה עליו, עד כמה שראתה אותו בחשכה
שהייתה בחדר ומבעד למסך הדמעות.היא רצתה ללכת, לעזוב אותו אבל
משהו עצר אותה, היא לא יכלה לעשות את זה. במקום זה היא זחלה
אחורה, הורידה את הבוקסר שלו וירדה לו. הכאב היה יותר מהכאב
הפיזי שמקבלים אחרי שהפה נשאר בצורה המסוימת הזאת, זה היה הרבה
יותר מזה.
אחרי שהוא גמר היא קמה לשתות. היא התלבשה קודם כי עדיין, זה לא
היה הבית שלה. היא ישבה במטבח, שותה לאט את כוס המים שלה,
הגרון מעט צורב. היא שמעה אותו קם מהמיטה. היא הניחה שהוא
התיישב ליד המחשב.
לא נשאר עוד הרבה מה לעשות. היא חשבה לעצמה ובאנחה קמה מהכסא.
היא חזרה לחדר שלו ונעלה את נעליה. "יוצאת לסיגריה?" הוא שאל,
לא מזיז את עיניו מהמחשב.
"לא," היא אמרה. חבל שלא עשיתי את זה מוקדם יותר. חשבה וסיימה
לשרוך את האולסטאר. היא לקחה את התיק שלה ויצאה מהחדר. היא
רצתה להגיד לו את שתי המילים האחרונות, אבל היא לא הצליחה. היא
נעצרה ליד הדלת. היא חיכתה, אולי הוא יבוא, אבל הוא אפילו לא
שם לב. היא פתחה את הדלת ושנייה לפני שסגרה אותה מבחוץ הוא פתח
אותה.
"את לא חוזרת?" הוא שאל. מחזיק את הדלת, היא לא קרא לה בחזרה
פנימה, הוא רק הביט בה מחוץ לדלת, נשען על המשקוף.
"לא". היא ענתה, פניה נשארו רציניות. היא רצתה כבר ללכת משם.
"טוב, חכי דקה, אני יוצא גם". היא לא רצתה להישאר, היא לא רצתה
לחכות לו. היא רצתה ללכת, היא רצתה להגיד לו את שני המילים
האחרונות. אבל זה לא יצא. היא חיכתה. ואז הם הלכו, והיא שתקה.
ובסוף הוא שאל אותה אם היא רוצה לבוא איתו לפגוש כמה חברים.
היא ענתה שכן. היא לא רצתה באמת, היא רק רצתה לחזור הביתה. אבל
היא ענתה שכן.
הם נפגשו בגינה לא רחוקה כל כך מהבית שלו. גם לא היה קר כל כך
אבל היא הרגישה את גופה רועד. היא הרגישה חולה וראשה כאב.
לא לקח הרבה זמן לחברים שלו להגיע, הם בינתיים ישבו על הספסל
והתנשקו. היא לא רצתה לנשק אותו, אבל היא עשתה זאת בכל מקרה,
כשהם הגיעו היא זזה ממנו, הם נתנו לה תירוץ טוב.
היא ידעה מיהם אך לא הכירה אותם באמת. והיה להם אלכוהול. "זה
כל מי שבא?" היא שאלה והסתכלה על ארבעת האנשים שהצטרפו אליהם.

"כן". הם ענו. הם פתחו את האלכוהול ואת הנרגילה. "את רוצה
לשתות?" היא הביטה בהם. היא לא רצתה במיוחד. היא רצתה לחזור
הביתה. "לא, אני חושבת שאני-"
"יאללה, נו בואי, אחרי זה נחזור אליי, בסדר?" הוא אמר לה. היא
הביטה בו, שקועה במחשבות. זועקת מליבה. אתה לא שם לב?! דמעה
יבשה זלגה במורד הלחי שלה, נופלת על מחשופה. היא הרגישה את
כובד משקלה אך היא הייתה היחידה שחשה בה.
היא התיישבה, לקחה שוט או שניים מהוודקה וכמה שאחטות מהנרגילה.
היא לא הרגישה יותר טוב, רק יותר מסוחררת. היא הסתכלה עליו,
היא הייתה מסטולה עוד לפני שהתחילה לשתות. היא נישק אותה, מזיז
את הפוני שלה מפניה כדי שיוכל לראות את פניה לאור הירח. הוא
יכול היה להיות כל כך אוהב לפעמים, במגעו הרך. אבל רק לפעמים.

היא לקחה עוד כמה שוטים. בהתחלה לא שמה לב לשינוי כלשהו
בתודעתה אבל מתישהו, כשרצתה לקום היא גילתה שהיא אינה יכולה.
"אוהו, נראה לי שמישהי שתתה יותר מדי". היא אמר ועזר לה לקום.

"אל תיגע בי!" היא צרחה. "אני יודעת כמה שתיתי". היא אמרה
ונתנה לו סטירה. לרוע מזלה היא לא החטיאה.
הוא הביט בה. "הא?" הוא היה המום לרגע ואז חייך. "אז מה? את
רוצה לשחק? בסדר". הוא חושב שאני משחקת איתו. היא חשבה,
מתנדנדת על מקומה. הוא החזיר לה סטירה והיא נפלה למטה. היא
נשארה על הרצפה.
"אני רוצה ללכת," היא מלמלה. "אני רוצה ללכת הביתה".
"הספיק לך?" הוא אמר. הם גם ככה התכוונו לסגור את העסק. הוא
הרים אותה אחרי שהם סידרו את הכל. הם שברו את הבקבוקים הריקים
של הבירות והוודקה ואת הנרגילה הכניסו לתיק. כל אחד מהם נתן לה
נשיקה על הלחי, הם לא אמרו דבר.
"בואי, נחזור אליי".
"לא".
"מה לא? את רוצה להישאר פה?" אומרים שאלכוהול מוציא מהאדם את
מחשבותיו הכמוסות ביותר, גורם לו לעשות את הדברים שהוא רוצה
ובמצב שפוי לא יעשה.
"אני רוצה ללכת הביתה". היא אמרה.
"ובכן, ללכת לבית שלך יהיה קצת קשה כי הוא במרחק חצי שעה מפה,
אם לא יותר," הוא אמר, קולו נשמע הגיוני. "נלך אליי, תנוחי
ובבוקר תיסעי כבר באוטובוס אלייך".
היא לא ידעה מה להגיד מול ההיגיון הברור. היא הייתה שיכורה,
היא לא תעמוד בהליכה עד הבית שלה. במיוחד כי הוא לא ילווה
אותה. היא נתנה לו לגרור אותה בחזרה לביתו. היא נתנה לו להשקות
אותה במים, היא נתנה לו להשכיב אותה במיטתו, היא נתנה לו
להפשיט אותה, היא נתנה לו גם לזיין אותה. כל אותו הזמן היא רק
חשבה, מתי אני אלמד להגיד לא?
היא קמה בבוקר מוקדם. סחרחורת תקפה אותה אבל היא הקימה את עצמה
בכל זאת. היא הלכה למטבח והכינה לעצמה קפה. היא ישבה כמה דקות
עם אמו במטבח, לא אומרת דבר. אמו ידעה על מעלליהם אתמול, היא
ידעה מתי הם יצאו, מתי הם חזרו, היא ראתה את ההאנגאובר, היא לא
יכלה לצפות למשהו אחר. אבל היא לא הייתה מוכנה לעיניה, היא
ראתה משהו שהבן שלה בעצמו לא ראה, היא ראתה את העצב שלה, ולא
היה לה מושג מה להגיד לה.
אחרי הקפה, אחרי שהתאוששה מעט, חזרה לחדרו והתלבשה בשקט. הוא
לא התעורר עדיין. היא ידעה מה עליה לעשות, והיא חיפשה את האומץ
לעשות את זה. היא התיישבה מול המחשב ופתחה עמוד חדש של וורד.
היא ישבה מול המחשב ככה, מול דף חלק מספר דקות, היא נזכרה
באחרים. היא עברה במוחה על כל מי שהייתה איתו, כל מי שדרש ממנה
יותר ממה שיכלה לתת, שהיה ברצונה לתת, כל מי שאיבד את אהבתה אך
ורק כי לא נתן לה את הזכות לבחור, את הזכות לדחות אותו, את
הזכות להגיד לא. או שאולי היא זאת שלא נתנה לעצמה את הזכות
הזאת? היא לא הרגישה ככה. היא ידעה שהיא צריכה, אבל היא לא
הרגישה ככה.
היא הגדילה את הכתב לגודל הגדול ביותר והדגישה אותו. לאחר מכן
הניחה את ידיה על המקלדת ורשמה שתי אותיות, "זה". היא עצרה
לרגע. פלאשבקים עלו למוחה.
היא נזכרה במסיבה אחת. היא רקדה קרוב לאחת הפינות ביחד עם כמה
חברות שלה. ככל הנראה אחד האקסים שלה הגיע למסיבה והבחין בה.
הוא התקרב ונעמד מולה. הם התחבקו בידידות והוא הצטרף אליהם
ביחד עם כמה חברים שלו. הוא רקד מולה רוב הזמן עד שהוא התחיל
להתקרב ולהתקרב, היא רצתה להתרחק ומדי פעם התרחקה אבל הוא חזר.
בסופו של דבר הוא הצמיד אותה לקיר. היא ניסתה לנער אותו מעליה.

"אני יודע שאת עדיין רוצה אותי". הוא אמר ביהירות שכזאת. היא
צחקה עליו. וניסתה להזיז אותו ממנה אבל הוא לא זז. "את יודעת
שאני עדיין אוהב אותך". הוא לחש לה. "אני רוצה אותך". היא לא
ידעה מה לעשות. היא רצתה להגיד לא, היא רצתה ללכת משם, היא לא
רצתה את הסיוט הזה שוב, אבל שוב היא מצאה את עצמה מתחתיו על
אחת הספות, מתמזמזים רוב המסיבה.
היא התנערה מהזיכרון והביטה במסך. "זה" היה כתוב על הדף בגדול
ובצבע שחור ומודגש. היא מחקה את המילה והקטינה את הכתב. היא
כתבה קודם, "אני צריכה ללמוד להגיד לא, מצטערת, אני מתחילה
בך". היא הגדילה שוב את הכתב וכתבה. "זה נגמר!"