[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







טלי ציון
/
עוד פרידה

שוב עמדתי בחדר המדרגות ההוא. מעקה כסוף, מדרגות רחבות, על כל
דלת שלט מצויר. לפני כל דלת המבט שלי מפורר.
ואז, שוב, מול הדלת שלו. הדלת שלו. נדב אמיתי כתוב שם בכתב נשי
על איגרת פרחים. אני נוקשת. הוא פותח. אני מסתכלת עליו עיוורת,
לא רואה אותו, לא רוצה לראות אותו, מה הוא בכלל קופץ לי פה מול
העיניים אני בכלל מנסה לשכוח ממנו, ונכנסת לחדר שלו.
כרגיל, אני הולכת לכיוון המיטה שלו, אבל רק כדי להשאיר עליה
עקבות מעיל ותיק. עוד לא מסתכלת עליו, עוד לא מסוגלת. אני רק
שומעת אותו נכנס מאחורי לחדר, מדליק סיגריה ומתישב על הספה.
אני מתמהמהת עם המעיל, מציצה קצת בארון, אומדת במהירות את כמות
הבגדים שיש לי שם, מדמיינת את עצמי ברחמים מגיעה שוב לכאן ביום
גשום רק כדי לקחת הכל, לארוז מהר וללכת.
ללכת. כמה זמן ניסיתי ללכת מהחדר הזה וכמה זמן לא יכולתי אלא
ללכת אליו.
עכשיו אני מסתכלת עליו. כבר אין לי ברירה. המבט מתחיל
מהנעליים. אלו הנעליים שאני מכירה. נעלי ספורט כחולות מהוהות,
כי הן גם נעלי העבודה שלו.
המבט שלי מתחיל לעלות אל הג'ינס, הג'ינס שאני אוהבת, המרוט גם
הוא.
ומשם מעלה אל הכרס הקטנה שהולכת וקטנה כל פעם שאנחנו נפרדים,
עם הנסיונות שלו לרזות ולהתקרב עוד קצת אל החלום הנכסף:למצוא
סוף סוף אחרת.
עכשיו אני מסתכלת על היד שלו, שאוחזת את הסיגריה. יד עבה, זרוע
עבה, הכל חזק וגברי ונחשק כל כך.
וזהו, הגעתי לרגע ממנו אין מנוס. אני חייבת להסתכל על הפנים
שלו, על העיניים שלו. העצובות, העגולות, העייפות, היפות.
העיניים שאני כל כך אוהבת, עם הגבות המקושתות והבהירות והריסים
הסמיכים.
הוא מתבונן בי. זה אותו מבט אבל זה לא אותו הוא. זה אותו מבט
אבל זו לא אותה אני. אנחנו מתבוננים זה בזה בהשתאות, כי לכל
אחד מאיתנו נדמה שצמחו תווי פנים חדשים, כמו העצב הזה בעיניים,
כל כך חדש, כל כך יפה.
נו, אז מה את מספרת? הוא שואל בדריכות, השפתיים המדהימות שלו
מפזרות עשן אפור שיוצר בינינו חיץ ברור.
וואו, אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אני אומרת בקול המתוק
והמתחנחן שאני יודעת לסגל לעצמי ברגעים שאני רוצה להשמע, שמחה,
קלילה ומתוקה.
עכשיו אין לי ברירה, באותו קול מתוק אני מספרת לו בחוסר חשק על
העבודה ועל החניכים ועל התאטרון בובות ועל כל ההתחלות החדשות,
חלקן בדויות לחלוטין, הכל אני אספר לו רק שיקח אותי שוב, שיאהב
אותי שוב, ושיראה אותי, לראשונה.
והוא מהנהן כל הזמן. מעשן ומחייך, החיוך שלו לא מסגיר כלום,
אני לא יכולה לנחש אף סוד במבט הזה שנעוץ בי בחוזקה.
ואני ממשיכה ומספרת לו את הסיפורים שלי, כולי אור, כולי זיוף,
מסתכלת עליו ולא רואה דבר, רק את הצל שלו, שנדמה לי שהוא מגחך
לעומתי.
אני מרגישה שאני חיה את החיים שאיחלתי לעצמי רק לפני כמה
חודשים, אני שומעת את עצמי מסכמת את הנאום המליצי, שולחת בו
מבט מקווה אחרון.
מדהים, הוא פולט תשובה ועשן, אני גאה בך. זה לא עבד.
שתיקה
עכשיו השיחה עוברת מהשפתיים לעיניים. מהעיניים לידיים. מהידיים
לבטן. אנחנו מדברים, אבל אין קול ואין מסר ואין הסכמה. רק מתח
ויריבות וקנאה ורכושנות והתרסה ובדידות. ובדידות.
היינו שנה לבד ביחד ועכשיו אנחנו לבד לבד. ולשנינו לא ברור מה
כואב יותר.
אני חייבת ללכת, אני אומרת באותו טון קליל וריק, יש לי דייט.
הוא מביט בי בלי שמץ של קנאה.
אני סוקרת את גופו סקירה אחרונה. נעליים, ג'ינס, יד, סיגריה.
עיניים. עיניים ריקות. ריקות ממני. ריקות מזכרונות יפים של
יחד. ריקות מאהבה אלי.
בחודש הבא תבואי לקחת את הבגדים, הוא אומר וסוגר אחריו את
הדלת. דלת לבנה נטרקת מאחורי גבי.
אני יורדת קומה אחר קומה, וכל צעד שלי הוא כמו טריקת דלת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"היי, אלוהים,
מה אתה עושה
פה?"

"אני? אני
מסיפור אחר".


סברסגול.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/4/06 18:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
טלי ציון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה