אני בטוח שהיא תבוא!...
לא, היא לא באה בסוף. עמדתי שם כמו אידיוט, מחכה שאראה פתאום
את הפנים שלה מופיעות בין ההמון.
הרכבת נוסעת. אני מסתכל מהחלון, בטוח שבשניה האחרונה, היא
תבוא, היא תופיע, אני בטוח בזה. היא לא באה בסוף.
לידי בספסל נירדמה לה ילדה קטנה שפשוט הייתה עייפה. לא האשמתי
אותה בכלום. היא נראתה כל כך תמימה, נראתה כאילו היא לא תיגדל
בחיים, לא תדע מה זאת אהבה, ודווקא די שמחתי בשבילה.
הרכבת יצאה, ולא הבנתי איך זה הגיוני. הרי אהבתי אותה! עד
מוות! איך זה הגיוני שעכשיו, דווקא עכשיו, אני לא רואה את
הפנים שלה, פתאום רצות לעבר הרכבת, עוצרות את הזמן, מחבקות
אותי, מחזיקות אותי, תומכות בי...
אני לא ארגיש יותר את שפתיה על שלי, לא ארגיש את חום גופה מחמם
את ליבי. הרי בסרטים זה תמיד יוצא טוב. תמיד בשניה האחרונה
רואים את הבחורה רצה לעבר גיבור הסיפור, וזה נגמר בטוב. כניראה
שבאמת בחיים זה לא ככה.
דווקא חבל.

כל כך אהבתי אותה. אבל היא... היא פיספסה את הרכבת...