החדר שקט. קצת שמש נכנסת דרך החלון אבל היא לא מפריעה אלא
מלטפת. גולדה הכלבה שלי נכנסת לחדר, קופצת על המיטה ומתחילה
להתחפר בתוך השמיכה על מנת למצוא את שיא הנוחות שכלב יכול
לחשוב עליו. אני מרגיש כמו מת. כל כך עייף, כל כך מסטול, רק
רוצה לחזור ולנמנם עוד איזה משהו כמו שנה שנתיים. אני מתמתח
חזק חזק, מרגיש איך עוד שנייה עפה לי היד מהמקום והגב שלי
מתנתק מהאגן. אחר כך נאנח ומנסה לכופף את זקפת הבוקר. הכל כבר
מוכן, אני בסדר, נוח לי, הכלבה ישנה, אני מפעיל את המערכת
שתנגן איזה אלבום שיפנק לי את השינה, הגיע הרגע שהעיניים שלי
יחזרו להיות סגורות כדי שאוכל לחזור בחזרה אל החלומות. אני
סוגר את העיניים לאט לאט ונותן נשימת הקלה כזאת של שלווה
עילאית. הראש טובע בכרית, רגע מושלם.

רינג רינג. רינג רינג. טרררררררררררררררררר, טררררררררר.

הטלפון.

פרץ קללות יוצא לי מהפה. "כוס אמק. כל הטלפונים בני זונות.
מוות לטלפונים, הלוואי שפלאפון נוקייה יזיין את אמא שלך". אחר
כך אני מבין שזה אני שצועק על הטלפון ומפסיק. קם בקושי מהמיטה
ומדדה כמו נרקומן על עבר הסלון, כשבדרך הראש שלי פוגש את הקיר.
"אם זאת טעות אני שורף את הבית. שורף את הכל, הכל יעלה באש".
אני צועק מבלי שאף אחד יגיב או ישמע. אני תופס את הטלפון וכבר
כמעט לוחץ על "לענות" והצלצול מפסיק.

רגע של הכותב עם עצמו. אם יש דבר שאפשר להגדיר אותו כ"מעצבן",
אז זה בטח זה.

הטלפון ביד שלי והיא די רועדת מהעצבים שמאפיינים את הבוקר הזה,
אני רוצה לזרוק את הטלפון לכיוון המקרר. כן, זה מה שאני אעשה,
אני בטוח שהמקרר אף פעם לא פגש את הטלפון, הרי מקרר וטלפון לא
יכולים סתם להיפגש ברחוב, או סתם לשבת באיזה פאב על כמה בירות
ולשוחח על עניינים שברומו של עולם כמו המצב במדינה או בחורות.
הרי מקרר וטלפון לא יכולים להיפגש אף פעם בשום מצב. אבל בדיוק
כשאני כבר כמעט מעיף את הטלפון לקיבינימט הוא בדיוק מצלצל. אני
מסתכל עליו. "הפעם ניצלת, בפעם הבאה לא יהיו יותר רחמים, אני
אתחיל בך, ואחר כך אני אשמיד את כל החברים שלך. נתחיל ברגילים,
וכשנסיים, נעבור לאלחוטיים ואז הלאה, תהיה שואת טלפונים מצדי,
אתה מבין?" אני צועק עליו. אחר כך אני עונה. זאת מישהי ממכון
הסקרים. ענת אחת, וזה הלך בערך ככה.

"שלום, מדברת ענת ואני מתקשרת מטעם מכון הסקרים, תוכל לענות לי
על כמה שאלות?"
"לא!!!"
"כמה אחים אתם בבית?"
"תגידי, את מפגרת או משהו?" אני צווח.
"אני חושבת שאתה צריך באמת לענות לי, זה למען מטרה טובה, למען
טובתו של הצרכן."
"את הערת אותי, את מבינה? היה לי ממש נוח. אבל אם זה למען
טובתו של הצרכן, אז בטח, לא רק שאני אענה לך על השאלות, אני גם
אשים את הטלפון על רמקול, טוב? כדי שכל האנשים בחוץ גם יוכלו
לשמוע ולהשתתף, ואולי הם ישכילו, וביחד נעשה מהפכה מזוינת, אה?
מה את אומרת, מתאים לך? אולי גם נקליט את השיחה כדי שתהיה לנו
מזכרת, לא? כדי שנוכל להכניס את זה לארכיון ההיסטורי של
המדינה."
"עכשיו אתה ממש מגזים, אני רק צריכה שתעזור לי למלא את הסקר
וזהו."
"בסדר. אני עוזר למלא את הסקר, את עוזרת לי להירדם."
"בסדר."
"סיכמנו. אני עונה לך על השאלות שלך שבטח יהיו מפגרות, ואת שרה
לי שיר ערש בטלפון, טוב?"
"אני לא יודעת."
"מה לא יודעת, או שכן או שלא."
"זה משפיל בשבילי, יש פה אנשים מסביבי, אני לא לבד פה."
"אז תגנחי כמו בסקס, או שתעשי כמו "מההה" של כבשה."
"אין לך משהו אחר בראש?"
"לא. כרגע אלה הדברים הכי הגיוניים שעולים לי לראש."
"ממש הגיוני."
"את מפקפקת בי?"
"לא. אבל אתה לא בסדר, לא ניסית לענות אפילו על שאלה אחת, וישר
החלטת שזה מפגר."
"זה לא מפגר?"
"טוב, נו, אולי קצת מפגר."
"אהה, את רואה. אם כבר הערת אותי בשביל זה אז לפחות תעשי כמו
כבשה אחר כך כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי."
"טוב. שאלה ראשונה, אם היית טס במטוס והוא היה מתרסק על אי
בודד, עם איזה חברת תעופה היית מעדיף לטוס? אל על, בריטיש
איירווייז, או ניסים הקלפן איירליינס?"
"מה, את רצינית?"
"כן."
"טוב, נראה לי שעם אל-על."
"שאלה שנייה. איזה סמל פרסומי אתה מעדיף? הפרה של עלית, צ'יטוס
הנמר, החבר'ה מביסלי אסם או את הכוסיות מהפרסומות של מילקי?"
"מה, את מפגרת? זה די ברור."
"תסביר לי במי בחרת ולמה."
"טוב. בואי נתחיל במי לא בחרתי. מהנמוך ביותר. הכי נמוך זה
הפרה של עלית. כי היא פרה. צ'יטוס הנמר נראה סתם מאונן.
והחבר'ה מביסלי נראים לי קצת הומואים, בלי לפגוע כמובן. אז
נראה לי שהייתי נשאר עם הכוסיות ממילקי. לא כי הן כוסיות, באמת
שלא, אני פשוט מעדיף אותן על מה שהצעת לי."
"אני לא מאמינה לך, אתה שקרן."
"מה אמרת?"
"אתה משקר לי בפנים, חשבתי שיש בינינו קשר."
"את מטופלת איפשהו? מה נסגר איתך?"
"אני מטופלת מדי פעם במכות חשמל. אז מה, זאת לא בושה."
"בטח בטח, זאת לא בושה, זה אפילו קצת מושך."
"מה באמת?"
"לא."
"טוב, עוד שאלה. אם היו אומרים לך שמחר העולם ייחרב מה היית
עושה?"
"לא מדבר איתך, זה בטוח."
"חכה, יש אפשרויות:
1. מנסה לזיין כוסית על.
2. מצטרף כאחד האדם לעדר של ונדליסטים ששודדים חנויות ואונסים
ילדות.
3. מתפלל לאל.
4. מתאבד."
"באמת שאני לא יודע. אולי מצטרף לעדר של ונדליסטים, אחר כך
מתפלל לאל שימצא לי כוסית על לזיין, אחר כך מזיין אותה, ובסוף
מתאבד? ולא נראה לי שאני אזיין ילדות."
"אתה מתחכם איתי?"
"זאת התשובה שלי. תסתפקי בזה."
"כמה חדרים יש לכם בבית?"
"מה הקשר, למה תמיד שואלים את השאלה המפגרת הזאת? מה זה משנה
אם הייתי אומר לך מאה אלף חדרים, או שני חדרים?"
"אני לא יכולה לענות לך על זה, זה מסווג."
"אל תעני, באמת שאני לא רוצה לדעת."
"אתה רוצה לדעת, תאמין לי, בזה בערך מתחיל ונגמר היקום, בשאלה
כל כך קטנה ופשוטה ועם זאת כל כך משמעותית."
"תקשיבי, ענת. היה לי נחמד, אבל נראה לי שלא מתאים לי, אני
צריך קצת חופש, קצת זמן להיות עם עצמי."
"חכה".
טוווווווו. אני מנתק.

אני פוקח את העיניים. שרוע על המיטה, גולדה הכלבה ישנה לידי
וקצת שמש חודרת מבעד לתריסים. אני מבין שזה היה סתם חלום. אני
מתמתח, ומנסה לכופף את זקפת הבוקר. אני גמור, ובא לי לישון עוד
כמה שעות טובות. אני כבר מתמקם מחדש בנוחות עילאית כשפתאום
הטלפון מצלצל. בצעדים של ילד נכה אני מדדה למטה אל הטלפון
כשבדרך אני נתקע עם הראש בקיר. "הלו", אני עונה. מהצד השני אני
שומע את הקול המעצבן והמוכר. "שלום, מדברת ענת ממכון הסקרים".