אחרי הצבא ויתרתי על לימודים, לא היתה לי סבלנות לזה.
אז במקום ללמוד נסעתי לטייל בעולם, במשך שמונה שנים שוטטתי,
קצת מזרח, קצת מערב, קצת מכל דבר.
לפני חמש שנים חזרתי לארץ וגיליתי שהחיים המשיכו, כל החברים
סיימו ללמוד או כמעט סיימו, נשואים, ילדים, כל החבילה.

היה כיף שוב לפגוש שוב את החבר'ה הישנים, לראות לאיפה החיים
לקחו אותם.
לדוגמא רמי שהיה רוקר מופרע שהיה בטוח שיהפוך לכוכב רוק ענק
וזועם והיום מנהל את החנות חומרי בניין של אבא שלו ואת רעמת
השיער הגולש החליפה תחילתה של התקרחות.
מיקי שהיה אחד האנשים הכי מצחיקים וההזויים בעולם הפך להיות
פרופסור לספרות ומלמד באוניברסיטה.
בכלל כמעט כולם מצאו את מקומם בחיים הכי רחוק בעולם ממה שחשבו
שיגיעו, נעולים בעבודה שהם לא רצו, עבדים לארבעת הקירות
ולזאטוטים שלהם, תמיד חשבתי שזה אבסורד להיות עבד לרכוש
ולחפצים, אבל זהו דרכו של עולם אני מניח.

היחידי ששמר על הגחלת היה דוד, נשאר כלומניק כמו בימים הטובים,
אבל מה מסודר הבחור, התחתן עם איזה אחת עמוסה בכסף, אשת קריירה
שמביאה את הלחם הביתה, מה שמשאיר לדוד את הזמן להתעסק בשטויות
ולנסות את מזלו בכל מני עסקים כושלים.

עם דוד הכי התחברתי, כל השאר השתנו לי יותר מדי מה גם שהיו די
עסוקים בשגרה ובמשפוחה. ימים שלמים היינו יושבים משחקים
פלייסטיישן מדברים ובעיקר מבזבזים את הזמן.

אני עברתי לגור עם אחותי הקטנה בדירה שסבתי הורישה לנו.
אחותי הקטנה מתמחה במשרד עורכי דין גדול, מי היה מאמין,
יא-אללה איך שהזמן עובר, אני זוכר אותה ילדונת קטנה ומעצבנת,
והנה עומדת מולי אשת קריירה עם ציפורניים חדות וניבים מושחזים.
סידורי המגורים היו דווקא אחלה, רוב הזמן לא היתה בבית, ולי
היה את השקט שאני כל כך אוהב.

את השנה הראשונה שלי בחזרה בארץ העברתי בין בטלה לבין עבודות
מזדמנות, בכל זאת קצת כסף בשביל סיגריות ואוכל צריך, אחרי שנת
המנוחה הגעתי למסקנה שצריך להתחיל לעשות משהו עם עצמי.
ושוב עמדתי באותה הצומת הישנה, לימודים או למצוא עבודה רצינית,
להתחיל לבנות את החיים, גם ככה אני באיחור של שנים, אמנם עברתי
בחיי יותר חוויות ויש לי יותר סיפורים מלרוב האנשים אבל עם
סיפורים לא הולכים למכולת.

החלטתי ללכת לכיוון של לימודים, היום בלי תואר אי אפשר להיות
פקידה זוטרה במפעל לריקון בתי שימוש ניידים. התחלתי להשלים
בגרויות, מיותר לציין שהייתי הכי זקן בקורס וציפי המורה בהתחלה
חשבה שאני אולי איזה מישהו מטעם בית הספר שבא לבדוק את צורת
הלימוד שלה או משהו כזה.

בקורס ישבתי ליד רינה ודי התקרבנו, היא הסכימה לעזור לי קצת
אחרי הלימודים, מה לעשות בגילי המוח התייבש וכל האלגברה הזו
נראת לי כמו אוזבקית תנכית ואני לא אוזבקי!
רינה, אני חייב להודות אולי בת 20, אבל יותר בוגרת ממני, עם
הזמן ממש הפכנו לפורמט של בעל ואישה, פיתחתי בה תלות לא
מבוטלת. היינו חברים הכי טובים בעולם, היו רגעים שכמעת גלשנו
לכיוון של סקס, אבל לא רציתי להרוס את מה שיש לנו, אהבתי אותה
אבל לא באופן מיני למרות שאם סתם הייתי רואה אותה ברחוב הייתי
עושה לה דברים מגונים בכמה וכמה רמות ורבדים.

בלי רינה מזמן הייתי מוותר על כל הרעיון של החזרה ללימודים, זה
באמת לא בשבילי, אין לי את הסבלנות לשנן כמויות אדירות של חומר
מיותר, היא פחות או יותר סחבה אותי על הכתפיים הצרות שלה וואלה
קיבלתי 83 בבגרות, לא האמנתי שאקבל יותר מ-12 אבל הפתעתי את
עצמי. החלטנו אני ורינה לצאת לחגוג באיזה פאב את ההצלחה שלנו,
אה, רינה קיבלה 98.

בערב אספתי את רינה ונסענו לתל אביב לאיזה פאב שחברה שלה מנהלת
משמרת שם והבטיחה לפנק אותנו. היה ערב קסום שתינו אכלנו כמו
חזירים, צחקנו רקדנו והיינו יותר קרובים מאי פעם, בדרך חזרה
אזרתי את האומץ והעלתי בפניה את החשש שלי שעכשיו שנגמר הקורס
אולי נתרחק או חלילה הקשר ינותק. רינה צחקה נשקה על שפתי,
הביטה בי במעין מבט עמוק ואמרה שאין לי שום סיכוי שהיא תיתן לי
לצאת מהחיים שלה.

לא יודע להסביר את זה אבל תחושת חמימות הציפה את גופי, אולי זה
האושר הזה שכולם מדברים עליו.
בשלוש וחצי הגענו אליה, היא אחזה בידי ושאלה אם אני רוצה
לעלות, ידעתי לאיפה זה מוביל ולא הייתי בטוח שאני רוצה לעבור
את הגבול הזה, אמרתי לה שאני לא חושב שזה זמן מתאים ובכלל אם
הולכים לכיוון הזה אני רוצה לדבר על זה ולא לעשות איזו טעות,
אני לא מסוגל לאבד אותך אישה שלי אמרתי לה וחיבקתי חזק חזק.
היא דפקה חיוך שיכול להמיס בטון עשתה לי אצבע משולשת ויצאה
מהאוטו.

ב9 בבוקר העיר אותי  צלצול הפאלפון, עניתי בקול צרוד, עדיין
אפוף קורי שינה, מה?!.
מצידו השני של הקו היתה דינה, אימא של רינה, חשבתי לעצמי וואט
דה פאק? אמנם הייתי בכמה ארוחות שישי משפחתיות אבל מה לכל
הרוחות היא מתקשרת אלי ועוד בשעה כזו.
"כדאי שתגיע לבית חולים, רינה מאושפזת במצב קשה מאוד"  לרגע
חשבתי שאולי אני חולם, קמתי מהמיטה, בנתיים דינה נתנה את כל
הפרטים לאיפה להגיע. ניתקתי את השיחה התלבשתי במהירות ויצאתי
מהבית אפילו לא זוכר אם סגרתי את הדלת.

נכנסתי לאוטו ונסעתי כמו מטורף לבית החולים, שהגעתי לחניון של
בית החולים גיליתי שאפילו לא לקחתי עלי ארנק והבנזונה בבוטקה
לא נותן לי להיכנס, אני מרגיש שאני נטרף ועוד רגע אני יוצא
מהאוטו ושובר לו את כל העצמות.

גייסתי כל מיליגרם של הסבלנות המועטה שנשארה לי וניסיתי להסביר
לבנזונה בבוטקה שאני אשלם לו שאני אצא ושזה עניין חשוב, הבנאדם
הכי חשוב לי בעולם שוכב בטיפול נמרץ.
אבל הוא בשלו, נובח עלי מהבוטקה "אין כסף אין חניה".
אין כסף אין חניה אין כסף אין חניה, איבדתי שליטה, לקחתי רוורס
לחצתי פול גז ונכנסתי באימ-אימא של הבוטקה, הבחור שקלט מה הולך
לקרות ברח כל עוד נפשו בו.

החנתי את האוטו ורצתי למעלה לטיפול הנמרץ, בחוץ ראיתי את שולה
ונילי חברות של רינה.
מה קרה? שאלתי אותן כמעט בצעקה, נילי תוך כדי בכי סיפרה לי
שרינה אתמול בלילה כשהגיע הביתה כנראה הפתיעה פורצים באמצע
העבודה, "הם הרביצו לה מכות רצח ואנסו אותה". והתיישבה ממררת
בבכי.
לא האמנתי למה שאני שומע, אנסו אותה? הרגשתי שאני הולך להתעלף
עוד רגע. לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי לחדר, בחדר היו דינה וחנן
ההורים של רינה ועוד כמה אנשים שלא הכרתי, ישבו על כיסאות ובהו
במיטה.

שהם ראו אותי לא אמרו מילה, רק הסתכלו עלי, בחיים לא ראיתי צער
כזה צער על סף ההשלמה, ניגשתי אל המיטה ורינה פתאום נראתה לי
כל כך קטנה, ילדונת ממש, שוכבת במיטה הענקית הזו כמו בובת
סמרטוטים מרוטה.

בקושי הצלחתי לזהות אותה, מחסרת הכרה, הפנים שלה הפכו לעיסת
בשר, האף מרוסק לחלוטין, העיניים סגורות מרוב נפיחות, סחרחורת
ובחילה נוראית תקפו אותי, אחזתי בידה ודיברתי אליה בלב, מה עשו
לך אישה שלי יקרה שלי, שלא תעיזי לעזוב אותי לבד בעולם הזה,
לפתע האחיזה שלה התחזקה והיא ממש לחצה לי את היד חזק חזק, רינה
את שומעת אותי? רינה! ההורים שלה זינקו מהכיסאות והתקרבו לראות
מה קורה. אחד האנשים יצא מהחדר וצעק רופא רופא היא מתעוררת.

יכולתי להישבע שראיתי בדל חיוך קטנטן, בנתיים הגיע הרופא וביקש
מכולם לצאת מהחדר.
ישבנו באולם ההמתנה מלאים בתקווה, הדלקתי סיגריה והלכתי הצידה,
התיישבתי על הספסל ובכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, לקח לי כמה
דקות טובות להשתלט על עצמי, ניגבתי את הדמעות בשרוול וחזרתי
לאולם ההמתנה.

כשחזרתי אף אחד לא היה שם, רצתי לחדר של רינה, חושש מהרע מכל,
אבל כשראיתי את ההבעה על פני הסובבים נרגעתי. "הרופא אמר שזה
שהיא יצאה מהתרדמת, זה סימן מצויין והוא מאמין שהיא תהיה בסדר,
אבל הוא אומר שהיא תצטרך לעבור הרבה טיפולי פיזותראפיה בשביל
לחזור לעצמה אם בכלל ואולי אפילו איזה ניתוח פלסטי אמרה דינה
וחיבקה אותי, ידעתי שבשבילך היא תתעורר".

באותו הרגע החלטתי, רינה תהיה אישתי.