"מכיר את הפרסומת של נייק?"...
המחשבות האלה עברו לי בראש ברגע האמת. הלב שלי מעולם לא דפק כל
כך בחוזקה כמו עכשיו, וכבר התחלתי להרגיש חרטות על מה שהחלטתי
לעשות.
אני מסתכל עליה ולא מבין את עצמי, לא מבין למה אני מתאמץ כל כך
להתעלות מעל עצמי, ויותר מלמה - בשביל מי. היא סחררה אותי עד
כדי כך שאין לי רצון משלי? דעה משלי? מחשבה משלי? אולי, כי
המחשבה היחידה שמהדהדת לי בראש כשאני מסתכל עכשיו למטה ורואה
את הגובה הזה היא "JUST DO IT".
כמו מנטרה שחוזרת על עצמה, חודשים על גבי חודשים, היא פמפמה לי
את המשפט הזה, הכניסה לי אותו לתודעה, שטפה לי את המוח
באסרטיביות, עד שהתחלתי להאמין בו, לומר אותו בכל מצב, ליישם
אותו בכל סיטואציה אפשרית. זה הפך למוטו שלי, ויותר מזה - זה
הפך לחלק ממני.
מי שאומר שאופי אי אפשר לשנות טועה ובגדול. אני עדות חיה לכך.
הייתי אחד האנשים הכי מחושבים שיש. כשאמרו לי לספור עד 10 לפני
שאני עושה משהו ספרתי עד 200, כשאמרו לי סוף מעשה במחשבה תחילה
חשבתי תחילה, וחשבתי, ושוב חשבתי, ולא רק בתחילה, אלא לכל אורך
הדרך.
אני זוכר את עצמי עד לפני שנה, כל דבר קטן שהייתי צריך להחליט
הייתי עושה לעצמי בראש טבלאות של בעד ונגד, מעמיד כל דבר על כף
המאזניים, ורק כשהייתי בטוח שההנאה שווה את המחיר פי כמה הייתי
עושה. ספונטניות לא הייתה אצלי בלקסיקון, גם לא תעוזה. זה לא
שלא הייתי ספונטני, פשוט לא הכרתי את המילה הזאת. כמו ההיא
מהדוגמניות שעמדה בוכייה ומבולבלת ושאלה מול אומה שלמה: "מה זה
אותנטי?", לי היה בראש את אותו בלבול לגבי "מה זה ספונטני".
יותר נכון, איך אפשר בכלל להיות ספונטניים, לפעול בלי לחשוב,
לעשות דברים שמנוגדים לכל הגיון בריא.
זה מדהים כמה אלפי מחשבות יכולות לעבור בראש של בן אדם כשהוא
נעמד מול אתגר אמיתי. מחשבות על החיים, על מטרות והשגיות, על
הקרבה, ועל המשמעות של מה אני עושה פה בכלל. מה אני מנסה
להוכיח? JUST DO IT, לאחרונה, היה הקול הפנימי ששיתק לי את כל
הקולות האחרים שפשוט קרעו אותי מבפנים וקיללו אותי את הקללות
הכי נוראיות שאי פעם קיללתי את עצמי. אני זוכר בבירור שטיפש
ומטומטם כיכבו שם בשלל וריאציות, אבל כאילו שלא הקשבתי, עשיתי
את עצמי כלא שומע.
אולי נוותר על זה? הגעתי כל כך רחוק שבאמת השתניתי, אני כבר לא
צריך לעשות את זה. זאת סכנת חיים אמיתית, וזה לא שמה שעשיתי
לפני זה לא היה. אבל עכשיו... חרטות? אין בעיה, JUST DO IT.
זהו, זאת התשובה שלא רציתי לשמוע...
בסך הכל לא היה לי רע בחיים עד שאדווה נכנסה לי אליהם, הייתי
בחור ממוצע עם חיים ממוצעים. קמתי בשעה קבועה והלכתי לישון
בשעה קבועה, הייתה לי עבודה קבועה ובטוחה ולמדתי מנהל עסקים
באוניברסיטה. ילד שהוא החלום של כל הורים ממוצעים. לא טוב מדי,
לא רע מדי. הרגשתי איפשהו שהיו חסרים לי כמה תבלינים כדי
להוסיף למה שאני קורא היום חיים חסרי טעם, אבל לא הצלחתי לשים
את האצבע על מה בדיוק היה חסר לי בהם. היא ידעה, היא ישר עלתה
על זה.
להיכנס לכל הסיפור של ההיכרות שלנו זה להתחיל לכתוב עוד סיפור
נפרד מזה, אפשר במשפט אחד לסכם שהיא הצילה אותי מבליינד-דייט
לא כל כך מוצלח והחזרתי לה בארוחה. הסיפור המלא כולל התערבויות
מוזרות על מה מלצרים מוכנים לעשות בשביל טיפים, סקס עם בחור זר
לגמרי בפגישה השנייה שלנו מול העיניים שלי, רק כדי לגרום לי
לקנא, וצלקת שיש לי עד היום, זכר לסיגריה שכיבתה עלי, בעודי
באזיקים.
הפירוש המילוני של אדווה זה גלים קטנים, אבל הגלים של הוואי
קטנים לעומת מה שהיא עשתה לי. צונאמית לא קטנה בכלל, הבחורה.
זה היה שם החיבה שנתתי לה, כי היא הפכה לי את כל החיים כמו
צונאמי.
אני לא יודע בדיוק איפה זה התחיל, אבל זה היה אי שם בין הפגישה
השנייה לשלישית שהיא קלטה שאני והתנסויות מיוחדות, או נקרא לזה
מוזרות, יותר נכון, לא בדיוק הולכים טוב ביחד. במחשבה שנייה,
לא היה קשה כל כך לעלות עלי...
"אני באה לאסוף אותך עוד רבע שעה, תהיה מוכן"
"מה רבע שעה? איזה רבע שעה? עוד מעט חצות, את משוגעת?!"
"אל תהיה כל כך כבד, יאללה, לא כל אחד זוכה לרכיבה איתי על
האופנוע, לא תשכח את זה בחיים"
"אבל יש לי עבודה מחר! אני..."
"מה עבודה עכשיו? יש לי הפתעה בשבילך, אל תהרוס אותה! אני אצלך
עוד רבע שעה, כדאי לך מאוד לחכות לי למטה"
ככה היא חינכה אותי, מהתחלה. היא ידעה שרציתי אותה, שיש לי
חולשה אליה, והיא לחצה לי על כל הכפתורים ששיגעו אותי.
אותו לילה היה בלתי נשכח. זה היה הלילה בו בפעם הראשונה
(הפסקתי לספור אחרי הפעם ה 20 שזה קרה) ברחנו למשטרה על 190
קמ"ש. פחדתי פחד מוות באותם רגעים, ראיתי את הסוף שלי. השילוב
של בחורה דוהרת על אופנוע במהירות מסחררת כזאת, סיבובים חדים
וצ'קלקה עם אורות כחולים ואדומים על הזנב שלנו הקפיצו לי את
האדרנלין לרמות חדשות שלא הכרתי. אם אמא שלי תדע היא תהרוג
אותי, אם אני לא אמות גם ככה לפני זה, זאת הייתה המחשבה
שהטרידה אותי באותו רגע.
אבל למי היה זמן לחשוב בכלל? איתה לא היה רגע דל. אותו לילה
שהתחיל על האופנוע נמשך בקיסריה, שם פגשנו את החבר'ה שלה,
עשינו מדורה, שתינו אלכוהול בכמויות מסחריות והייתי בפעם
הראשונה עם חבר'ה שעשו סמים, מכל מיני סוגים. סדום הייתה הגדרה
כמעט מדייקת למה שהלך שם באותו הלילה, אבל אני עדיין לא הייתי
שותף לשום דבר ממה שהלך שם. באותו שלב הייתי רק צופה מהצד,
למרות שהיה לחץ קבוצתי, ועוד איך היה. בגלל שאומרים כאן כל
הזמן שסקס מוכר ורק סיפורי סקס מגיעים לראשי אני לא אפרט איך
היא, ולא רק היא, ניסו לשכנע אותי, אני רק אגיד שאלה היו דרכים
מאוד מפתות ואין לי מושג איך עמדתי בהן. יש לי בהחלט מושג איך
הוא עמד...
זה היה הלילה הלבן הראשון שלי. מיותר לציין שלעבודה איחרתי
והסתובבתי באוניברסיטה כל היום עם עיניים אדומות, כמו זומבי.
אי אפשר לשכוח את הלילה הזה, הראשון שלנו ביחד. גם עכשיו אני
זוכר אותו, כשאני מסתכל עליה ולמטה, לסירוגין, ומנסה להבין מה
לעזאזל אני עושה כאן ולמה אני עומד לעשות את מה שאני עומד
לעשות.
"תגיד, אתה תמיד כל כך כבד ומחושב?", היא קטעה אותי באמצע
המחשבה על אם בא לי לרדת איתה לסיני בסופ"ש, שהיה למחרת...
"המממ... לא, רק כשמתקילים אותי. תראי, יש לי עבודה בשישי
בבוקר, וגם ככה לא ישנתי הרבה בשבוע האחרון בגללך, או אולי
בזכותך, אני לא יודע, והבטחתי לידידה שלי שאני אבוא איתה לעשות
קעקוע כי היא מפחדת, ובשבת אני וחברים אמורים לעשות על האש אצל
אחד מהם בבית, ו..."
"פייי כמה תירוצים יש לך... על כל זה חשבת מאז שהצעתי לך לבוא
איתי, לפני חצי דקה?"
"לא, כלומר כן, אני רק..."
"בוא אני אספר לך סיפור. דג, ציפור, נמר וברווז נפגשו
ביער..."
"נשמע כמו התחלה של בדיחה", ניסיתי להכניס קצת הומור לשיחה, מה
שלא כל כך מצא חן בעיניה.
"אל תפריע, פשוט תקשיב. זה סיפור עם מסר, שכדאי שתיישם"
"אוקי, אני לא אפריע"
"בקיצור, הם מדברים ביניהם על מה יקרה אם יבואו ציידים ליער.
הדג קפץ ראשון ואמר: 'שום בעיה, איך שאני רואה אותם מתקרבים
אני ישר צולל למעמקי האגם, הם בחיים לא ימצאו אותי'. הציפור
אמרה: 'איך שאני רואה אותם אני פורשת כנפיים ונעלמת להם'. הנמר
אמר: 'אני, איך שאני רואה אותם, מתחיל לרוץ כמו הרוח ונעלם תוך
כמה שניות, אין להם סיכוי להשיג אותי'. הברווז מסתכל על שלושתם
ומגחך לו: 'אח, חברים יקרים... אני שם את כולכם בכיס הקטן - אם
אני רוצה, אני יכול לצלול. אם בא לי, אני יכול לעוף, ואני יכול
לבחור גם בלרוץ. אני אסתדר כאן הכי טוב מכולכם'. למחרת הגיעו
ציידים ליער. הדג צלל למעמקים, הציפור עפה ונעלמה, והנמר רץ
במהירות משם. רק הברווז נשאר במקום וחשב לעצמו: 'לצלול? לעוף?
לרוץ?' עד שלא נשאר לו עם מה לחשוב"
"וואו, סיפור יפה. אהבתי מאוד..."
"בקיצור, תפסיק להיות ברווז כל הזמן, די לחשוב שעתיים על כל
דבר, זה מסוכן. בסוף יצודו אותך... אתה מכיר את הפרסומת של
נייק?"
"זאת עם ההוא שרץ ו..."
"לא, התכוונתי למוטו שלהם. JUST DO IT. תתחיל לאמץ את זה"
ואימצתי. בהתחלה היה לי קשה, אבל למדתי איך לעשות את זה. פשוט
עשיתי סוויץ' בראש ושמתי בצד את כל מה שהכרתי עד אז. במהלך
השנה האחרונה מאז הספקתי להיות בכל חור בארץ, להוציא רישיון
לאופנוע כבד ולעשות את הרמת הגלגל הראשונה שלי, לרדת עם
רולר-בליידס את הירידה התלולה של הטיילת מכיכר אתרים לגורדון
על 40 קמ"ש, להתנסות בגראס, אקסטזי ואל אס די, לעשות סקס בכל
מקום אפשרי ואת האורגיה הראשונה שלי, לחיות שבוע באתר נודיסטים
ביוון, לעשות סנפלינג, צניחה חופשית ולהשתתף בגרסה הישראלית של
אפקט הפחד, שם הגעתי למקום השני.
כל פעם שאמרו בטלוויזיה: "אל תנסו בבית" הרדארים שלי נפתחו,
הייתי מרותק ולא זזתי עד שלמדתי את התרגיל בעל פה. בדרך כלל
הצלחתי. כשלא הצלחתי פתחתי את הראש פעמיים, נכוויתי בשתי
הידיים ושברתי את רגל שמאל, בין היתר. זה בנוסף לאינספור
שריטות ומכות יבשות שהגוף שלי ספג במהלך החודשים האלה.
עדיין, שום דבר ממה שעשיתי לא מתקרב למה שאני הולך לעשות
עכשיו. לא יודע למה הצעתי את זה בכלל. אני עוד יכול להתחרט, זה
נראה לי רחוק מדי...
החלטתי לכתוב מאז יומן כדי לתעד את כל החוויות שלי, כבר שנה
כמעט שאני כותב על כל המעללים שלי. אולי אני אוציא ספר בסוף.
אני יודע איך אני אקרא לו: JUST DO IT. פשוט וקליט. נשלם קצת
לנייק על זכויות היוצרים של המשפט ויהיה בסדר. מה שאני עושה
עכשיו בטוח יתפוס פרק מיוחד. רק על כל המחשבות שלי ב 5 דקות
האחרונות שהסתכלתי למטה אפשר לכתוב שני ספרים באורח מלא.
ראיתי את החיים שלי חולפים במהירות לנגד עיני כל כך הרבה פעמים
בשנה האחרונה, אבל לא כמו עכשיו. זה באמת מסוכן, אולי אני אגיד
שהתחרטתי? JUST DO IT, לא נתתי לעצמי אפילו צ'אנס להתווכח.
פעם ראשונה שאני רואה את הכותרת של היום שלמחרת בעיתון: "בחור
בן 23 נהרג אחרי שניסה לקפוץ בין שני בניינים של 4 קומות",
וראיתי אותה אמיתית, עם תגובות של ההורים שלי, עם תמונות מזירת
האירוע, עם גיר על הרצפה שמסמן את הגופה שלי, ראיתי הכל.
בכל זאת, אני הולך על זה. מדדתי את המרחק בעין, משהו בסביבות ה
7 מטר ביניהם, מעל סמטה חשוכה, זה הלוקיישן שבחרתי. הסתכלתי
עליה, היא עמדה בקצה של הגג, מצד ימין, וחייכה. היא לא חשבה
אפילו על לנסות לעצור אותי. עוד חבר שלנו עמד על הגג הצד השני
עם בקבוק שמפניה מיועד לפתיחה ומצלמת וידאו פועלת. הכל היה
מוכן.
אם אתם קוראים את השורות האלה, סימן שלא הצלחתי.