"היום היה לי יום רע, כמו תמיד. רבתי עם אמא עוד פעם על
הבוקר, היא ממש מעצבנת אותי, כמו תמיד. בזה לא נראה לי שיהיה
שינוי בזמן הקרוב. אבא גם כן איתה, נגדי. הם לא אוהבים אותי.
מזל שיש לי את נופר, אבל גם היא פגעה בי אתמול. אתמול בהפסקה
ראיתי אותה יושבת עם דני מכיתה יא2, זה שרציתי. נראה לי שהיא
רוצה אותו לעצמה, האגואיסטית הזאת. טוב, נראה לי שאני אצטרך
להסתדר לבד בעולם הזה, אין על מי לסמוך. מזל שיש לי את עצמי.
ואותך. זה הזמן היחיד שאני באמת מרגישה טוב. כשאני כותבת לך.
אני מרגישה כאילו אתה החבר היחיד שלי. אני אמשיך לכתוב לך מחר,
האמא המעצבנת שלי עוד פעם קוראת לי לאכול, ביי בינתיים".
"ליטל מותק, האוכל מוכן! בואי לאכול איתנו".
ארוחת ערב בבית משפחת גורן. הם גרו בוילה ברמת חן, בית יפיפה
עם גינה וכלב. אבא שלה היה רופא בתל השומר, לאמא שלה היה גן
פרטי בשכונה. אח שלה חזר כל סוף שבוע שני מהצבא. ליטל היתה הבת
הקטנה, היפה והאהובה. אין דבר אחד שלא היה לה. אין דבר שהיא
רצתה ולא קיבלה. היא היתה אלופת מחוז המרכז בהתעמלות קרקע ועוד
כמה ימים היא משתתפת באליפות ישראל.
היא גם רקדה סלסה 4 שנים. פרפקציוניסטית מטיבעה, היא רקדה פשוט
מושלם. לא היה יום שהיא לא התאמנה 6 שעות, 4 שעות בהתעמלות
ושעתיים בסלסה. ידעה לרקוד גם אל איי וגם קובני, כאילו נולדה
לרקוד. כשהיא היתה נכנסת למועדון אין אחד שלא הכיר אותה, אין
אחד שלא רצה לרקוד איתה.
את יוני היא הכירה בחצי השנה האחרונה, וכל ערב הם היו רוקדים
לפחות פעם אחת. היא הכי אהבה לרקוד איתו, והיא גם רצתה יותר
מזה, אבל לא אמרה לו דבר.
"איך היה היום בבית הספר, ליטלי?"
"בסדר אמא. יש לי את האליפות עוד כמה ימים, אז אני צריכה קצת
שקט בזמן הקרוב".
"אין בעיה, את יודעת שאנחנו מאמינים בך, נכון? נבוא לעודד
אותך, ונביא גם מצלמה. איפה אמרת שזה?"
"אמא, אמרתי לך שאני לא רוצה שתבואו, זה יפריע לי בריכוז".
"ליטל, את יודעת שאני בא לראות אותך מגיל קטן. דווקא ברגע הכי
חשוב שלך את לא רוצה שאני ואמא נבוא?"
"אבא, די. אין לי כוח, אני עולה לחדר לשכב קצת, כואב לי
הראש"...
הפלאפון שלה צלצל, זאת היתה נופר. היא לא ענתה לה. היא הלכה
לישון בוכה.
"התקשרתי אלייך אתמול, למה לא ענית?"
"הלכתי לישון מוקדם".
"התקשרתי ב 21:00. מתי הלכת לישון? מה קורה איתך, ליטל? הכל
בסדר? אני דואגת לך"
"הכל בסדר גמור נופר. את יודעת שאם היה לי משהו הייתי אומרת
לך, כמו תמיד".
"כמו תמיד? את אף פעם לא מספרת לי כלום. אני החברה הכי טובה
שלך ואין לי מושג מה עובר עלייך. אם יהיה משהו תספרי לי?"
"בטח. טוב, צריך לחזור לשיעור", אמרה וחייכה.
ההפסקה הגדולה הגיעה, ושוב היא ראתה את נופר ודני ביחד,
מתלחשים ומסתודדים בצד.
"את חושבת שכדאי לספר לה עכשיו?"
"עוד לא דני, נראה לי שעובר עליה משהו. זה לא הזמן, אני אגיד
לך מתי. אני לא יודע איך היא תקבל את זה עכשיו. בינתיים בוא
נשמור את זה בסוד"...
"היום זה היום הכי חשוב בחיים שלי אולי, ואני מרגישה על
הפנים. כואב לי הראש ואני מרגישה שאני לא מוכנה. בטוח שאני
הולכת להפסיד, אני לא ברמה שלהן בכלל. גם את אליפות המחוז
לקחתי בפוקס. אני יודעת שהייתי על הפנים. מזל שההורים שלי לא
יהיו שם, הם רק היו מעצבנים אותי. אמרתי גם לנופר שלא תבוא,
אני לא מדברת איתה כבר 3 ימים, נמאס לי ממנה. חברות טובות לא
מתנהגות ככה. היא גמרה אצלי, אני לא צריכה חברות כמוה. טוב,
אני צריכה ללכת להתלבש, למרות שאני יודעת שאין לי טעם ללכת.
ביי בינתיים".
התחרות התחילה. היא עשתה את הקטע שלה פשוט מושלם, וזכתה
למחיאות כפיים מכל הקהל שהיה שם. היא זכתה במקום הראשון, קיבלה
מדליית זהב וגביע והפכה רשמית לאלופת הארץ בהתעמלות קרקע לגיל
שלה. היא ירדה מדוכן המנצחים והלכה לחדר הלבשה. בדרך היא נתקלה
ביוני.
"יוני? מה אתה עושה כאן?"
"באתי לראות אותך. היית פשוט מושלמת, אין לי מילים. לא ידעתי
שאת כזאת טובה".
היא הסתכלה עליו ושתקה. היא היתה בשוק לראות אותו שם, והיא לא
ידעה מה לומר. היא גם לא היתה טובה כל כך בלקבל מחמאות.
"לא רציתי להפריע לך, פשוט רציתי לומר לך שמאוד נהניתי לראות
אותך היום. את רוצה ל..."
"אני חייבת לרוץ, מצטערת, אני לא רוצה לפספס את האוטובוס שלי.
נתראה מחר במועדון".
היא רצה לחדר ההלבשה במהירות, התלבשה ומיהרה לאוטובוס. היא
נסעה לים לבד, וחזרה הביתה מאוחר.
"ליטל, איפה היית? ואיך היה? דאגנו לך, התקשרנו כמה פעמים ולא
ענית. הכל בסדר?"
"בסדר, בסדר, די... כמה שאלות... ניצחתי, אחרי זה הלכתי לים,
וחזרתי עכשיו. זה הכל".
"כל הכבוד! אנחנו גאים בך מותק! איפה הגביע?"
"לא קיבלתי גביע, רק מדליה. אני עולה לחדר, אני אשים אותה
למעלה".
היא עלתה לחדר, שמה את המדליה על הרצפה ונשכבה על המיטה...
"היום ניצחתי בתחרות. איזה רמה גרועה של המתחרות, מזל שהן
תפסו יום לא טוב. הייתי הכי פחות גרועה, למרות שגם אני הייתי
על הפנים. יוני היה שם, אין לי מושג למה ומה הוא רוצה ממני.
הוא אמר לי שהייתי טובה. מזל שהוא לא ראה איך כמעט נפלתי באמצע
התרגיל. אווףףף, אני הולכת לראות אותו מחר במועדון. מה אני
אגיד לו? הייתי בים אחרי זה, ישבתי שם וחשבתי כמה החיים שלי
קשים ומסובכים. שום דבר לא פשוט, שום דבר לא טוב. הוצאתי את
הגביע מהתיק, הסתכלתי עליו, ופתאום חשבתי על דני. אם הוא היה
איתי כאן עכשיו, היה לי כיף, לשם שינוי. אבל הוא לא... הוא עם
נופר עכשיו! רק המחשבה הזאת שהם ביחד... לא יכולתי לשלוט על
עצמי. שברתי את הגביע וזרקתי אותו לפח. כואב לי הראש בטירוף,
אני הולכת לישון, ביי בינתיים".
"די, נופר, צריך לומר לה את זה היום. אני כבר לא יכול לשמור את
זה בבטן. בואי איתי, נלך לדבר איתה"
"טוב דני, רק שתדע שעובר עליה משהו, אז אם היא מגיבה לא כמו
שאתה מצפה, תבין..."
הם הלכו לכיוון שלה, היא היתה באמצע קריאת ספר.
"ליטל, דני רוצה לספר לך משהו..."
"אני יודעת הכל! ואת, את החברה הכי טובה שלי! איך את עושה לי
את זה? לא רוצה לדבר איתך יותר!"
היא רצה משם במהירות, דמעות היו בעיניים שלה, כאילו חרב עליה
עולמה. החברה הכי טובה שלה עם הבחור שהיא רצתה. בזה היא כבר לא
היתה יכולה לעמוד.
"אבל ליטל!", נופר עוד ניסתה לקרוא לה.
"נופר, איך היא יודעת על מה שאני מרגיש אליה? אמרת לי שלא
סיפרת לה כלום"...
"היום החלטתי משהו. החלטתי שאני לא רוצה לדבר עם נופר בחיים
שלי יותר. אני לא מאמינה! היא באה עם דני, שהוא יספר לי שהם
ביחד. אפילו לזה לא היה לה אומץ. פחדנית אחת! ועוד קוראת לעצמה
החברה הכי טובה שלי! שונאת אותה כל כך! ודני, המניאק הזה!
אוףףףף! למה כולם פוגעים בי כל הזמן?! נמאס לי מכולם! יוני
התקשר אלי מקודם, לא יודעת מה הוא רצה ולמה הוא פתאום התקשר,
הוא פתאום מוזר לי. לא יודעת מה יש לו. נראה לי שאני לא אלך
מחר למועדון. כואב לי הראש בטירוף, אני הולכת לישון. ביי
בינתיים".