"מה עוד אתה רוצה ממני?!
הכל כבר נתתי לך!
קרעתי את הבגדים מעלי ואני עומדת לפנייך עירומה. אני בלי מסכה,
הורדתי כבר איפור.
אני כאן ואם לא תתפוס אותי אני אברח!"

צעקתי כל כך חזק שהאוזניים צילצלו. עיניי האדומות מבכי החלו
לעקצץ.
ניקיתי את פני בחוזקה, משפשפת את עיניי עם ידיי.
אך הוא רק בוהה בי, ללא רגש.
ואני שוכבת על הרצפה, רטובה מבכי כמו סמרטוט ישן, מסתכלת עליו
מלמטה.
ריחמתי על עצמי, כמה שריחמתי!

"אתה כבר לא רוצה אותי עכשיו?... לקחת ממני הכל והלכת?" סיננתי
מבין שפתי והתפתלתי על הרצפה מחייכת חיוך לא רצוני.

כמו עיוור בחושך, נגעתי במדרכה הלחה סביבי. כבר לא בטוחה ממה.
אולי מהדמעות הרבות שבכיתי, מתחננת אלייך... אולי מהגשם שהחל
לרדת, אולי מהדם אשר נמרח על ידיי, גופי ופניי.
ואולי זאת אותה ההרגשה של בדידות, שהרגשתי שהוא מסתכל עלי,
בוהה.

ניסיתי לזעוק פעם אחרונה אך לא הצלחתי. רק התפתלתי על המדרכה
מחייכת לעצמי ובוהה בו בהאשמה בוטה.

אחר כך כבר לא הרגשתי דבר.