אמיר תמיד טען שבחו"ל הכל מותר. "אל תעשי חשבון" היה אומר לי
"את בחופש". כך היה חותם כל שיחה טרנסאטלנטית בינינו. היתה לנו
מה שנקרא "מערכת יחסים משוחררת", בכל פעם שאחד הצדדים היה
מרגיש שיש בו צורך לאוויר קיים או מחודש היינו טסים לשבוע
שבועיים כל אחד בנפרד. הפעם החלטתי לטוס לניו-יורק, בדרך כלל
אני פונה לאירופה בעתות משבר אך הפעם הייתי צריכה ניתוק רציני
יותר, חיי הפכו שגרה והרגשתי שיש בי צורך לשינוי. התקשרתי
ליפעת, סוכנת הנסיעות שדרכה אנו סוגרים את כל העסקאות והגעתי
למשרדה בדרום העיר ביום למחרת. ישבנו וקשקשנו קצת והאמת - היא
שאלה שאלות קצת מוזרות - כמובן שהכל בגדר תפקידה, אך הפעם זה
נשמע לי סקרני מידי והיא הדגישה וחזרה כי אם ארצה לשנות את
תאריך החזרה שלא אשכח לעשות זאת דרכה.
בשעה טובה הגיע יום הטיסה, ארזתי את מיטב מחלפותיי במזוודה
הקבועה, כתבתי פתקון פרידה לאמיר והצמדתי אותו על המקרר במגנט
האהבה שלנו. שיחה קצרה ל"מוניות אביב" ואני בדרך. שדה התעופה
היה מלא באנשים "מעניין ממה הם בורחים" חשבתי. מוזר  לראות איך
כאשר אדם נמצא במצב מסוים נראה לו כי כל הסביבה מרגישה את אותו
הדבר. הכורזת המנומסת קראה לנוסעי טיסה 001 לעלות למטוס ואני
מיהרתי להיענות לבקשתה. טיסה בת שתיים עשרה שעות עברה לה בעזרת
חצי כדור שינה שהכנתי מראש והנה, אני בניו-יורק. התגעגעתי
אליה, כמעט ולא השתנתה, אותו מרוץ מטורף וסביב מה?
חטפתי תנומה במלון ובערב ירדתי לבר שנראה שומם ומשעמם. העזתי
להוציא את אפי לקור המשמים של העיר ותרתי אחרי כוסית ויסקי
משובחת. בדיוק לפני הלגימה האחרונה התישב לידי בחור גדול, כהה
עור. תנועתו היתה מגושמת ונוכחותו דחתה אותי, החלפנו מבטים
ואיש איש לעיסוקו. "Ill get what she have'' אמר לברמן. אמירה
זו חייבה אותי להישאר על פי כללי הנימוס המחייבים. שיחת חולין
הבהירה מאיפה כל אחד מאתנו הגיע והחמיאה לי בקיאותו בארצי
הקטנה, לאט לאט הפכנו שיכורים והיה ברור כיצד יגמר הערב. אצלי
או אצלו. הוא הוציא שטר מקומט מכיסו וזרק על הבר, עוד תנועה
מגושמת אך עכשיו זה כבר פחות הפריע לי. יצאנו מהבר והוא סימן
לי לחצות את הכביש, משהו כנראה עיכב אותי והוא החל לחצות לפני,
לפתע הוא נעמד באמצע הכביש וצעק ספק לשמיים ספק אליי "Welcome
to the crazy new York city", עינינו נפגשו ועל פני שנינו
נמרחו חיוכים רחבים, היה בינינו רגע. מי חשב שזהו הרגע האחרון
בחייו. פנסים זועקים. הוא נדרס ממש מולי. נתקפתי פאניקה, רצתי
לכיוון המלון וצעקתי משפט מבולבל לפקיד הקבלה המנומנם. אני
חייבת לדבר עם אמיר עכשיו. מחייגת לארץ וכל שניה מרגישה כמו
נצח - "מה לוקח לו כל כך הרבה זמן?" ממלמלת. קול נשי עונה לי -
יפעת? מחזירה את השפופרת למקומה, בוהה בחלון. כנראה שבחו"ל
מותר הכל.