אני עוד הפעם תקועה כאן, איפה הדלת? מישהו יכול להדליק את
האור?
זה כבר לא מצחיק, מישהו...
כל כמה זמן אני מוצאת את עצמי כאן. כאן?! אני יודעת בדיוק איפה
זה, זה בין הדבר ההוא ובין הדבר הזה, זה משהו באמצע.
אני לא מפחדת, עדיין לא. אני עוד מקווה שמישהו ישמע אותי.
אוי, אין לי מקום למתוח את הרגליים. תנוחת העובר הזאת לא כל כך
נוחה אחרי זמן ממושך. שרירים שלא ידעתי שקיימים מתחילים
להיתפס. או קיי, עכשיו אני מתחילה קצת לפחד.
אני הולמת בכל כוחי על הקירות, יש להם מן מגע מחוספס, אני לא
יודעת מה זה החומר הזה אבל הלוואי והוא יעלם.
מעניין מה השעה? בוקר או ערב, ידעתי שאני צריכה שעון יד ולא
להסתמך על הפלאפון שלי. אוי איזה הרגשה מוזרה להיות בלי
פלאפון.
מעניין כמה שיחות שלא נענו יהיו לי. מעניין אם הוא התקשר,
וההוא - מעניין אם שלח לי הודעה.

אוי נו, אני מתחילה להיות רעבה, מתכון טוב לדיאטה, להיות תקועה
במן מקום לא מקום, אין אוכל אין מים, אוי לא! אין מים! איך אני
אשרוד? הגוף שלי... אני מרגישה אותו מתייבש מבפנים אוי קשה לי
לבלוע רוק, הנה סחרחורת, עכשיו באה הבחילה. כן, אני ממש
מפחדת!

רק שלא יהיו פה ג'וקים, רק בלי ג'וקים הכל הכל (חוץ מעכברים,
עכברושים, לטאות, עטלפים, נמלים, פרפרי ליליה) רק לא ג'וקים.

אבדתי תחושת זמן, מעניין כבר כמה זמן אני פה, אף אחד לא דואג
לי? לא מחפש אותי? כן, ככה זה כשאת לבדך בעולם. פעם לפני המון
זמן, אם אני אחפש בזכרונות מודחקים מעבר קדום, אני אזכר איך זה
להיות חשובה למישהו, מישהו שידאג לך, כשאת מאחרת ירים טלפון
בדאגה, שיכין לך לאכול אחרי יום עבודה קשה, שישאל אם אני צריכה
משהו, רוצה משהו. מישהו שיתן לך להגיש שייכת לעולם הזה.
פעם ידעתי את ההרגשה הזאת, היו תקופת (עכשיו הזיכרונות צפים
וריח מסריח של נוסטלגיה קיטשית נידף באוויר) שבהן לא הרגשתי
פחד לא חשתי בבדידות, ידעתי שיש לי על מי להישען, זה נתן לי
כוח ונתן לי חשק להמשיך, רצון להתקדם. עכשיו זה מחוסר ברירה,
אין לי שום אלטרנטיבות חוץ מללכת בתלם ללכת וללכת, גם כשאין לי
כוח אני הולכת, אני לא רוצה לפגר מאחור, מה יגידו אחרים, איך
יסתכלו עליי השכנים?

אוי, הבית שלי הכורסאות המכוערות האלה איך הייתי רוצה להתיישב
עליכן, להניח את ישבני על הכורסא ולהניח את רגליי על ההדום
(מילה שלמדתי בפסיכומטרי). לשתות כוס מים (אוי, אני שונאת מים,
מה פתאום בא לי מים???) להתכסות בשמיכה המונחת תמיד בצד (וכל
פעם שאני מתכסה בה כולי מתחילה להתגרד).

אבל לא! אני כאן. אם מישהו אי פעם יגיע לפה וימצא את עצמותיי
זרוקות בכל עבר, תידעו נלחמתי עד שארית כוחותיי, שינסתי מתניים
ואזרתי כוח בלעתי את שארית הרוק שנותרה בחלל פי ונילחמתי,
רציתי לצאת אך לא ידעתי איך, רציתי את העולם אבל הוא לא רצה
אותי.

אה... ותבדקו כמה שיחות שלא נענו היו לי...