כשהייתי ילדה חקרתי את סודות הזמן ומצאתי שהזמן של השעון הוא
סתם זמן. אבל יש זמן אחר, אישי, והוא הזמן האמיתי והמעניין.
בזמן שלי, בזמן שהוא רק שלי, דקה יכולה להימשך שעות וספר עבה
נבלע ברגע.
אחרי המון ניסיונות גיליתי גם שאני אמנם לא יכולה לעצור את
הזמן אבל יכולה ממש ובהחלט להאט אותו מאוד. למשל, דווקא כשכולי
תוססת מציפייה והתרגשות ומשתוקקת להתחיל לקרוא את הספרים
שהבאתי מהספרייה הייתי מחליטה לחכות חצי שעה. בבית, הייתי
מטפסת על כיסא גבוה, מורידה מהקיר את השעון הגדול, שוכבת על
הרצפה כשהפנים קרובות מאוד מאוד לשעון ומסתכלת בריכוז רב על
המחוגים של השניות והדקות. אם לא הפריעו לי באמצע והמחשבות לא
ברחו מדי, הייתי נוכחת שוב לדעת שחצי שעה זה יותר מדי המון זמן
ואז, בדרך כלל, הייתי מחליטה לקצר את הניסוי לעשר דקות ולפעמים
לשתיים. גם זה המון זמן.
הייתי כבר אישה צעירה בפעם הראשונה שהזמן שלי עצר לגמרי. ממש
עצר. אז כבר ידעתי, אחרי שנים של חקירת הזמן, שככל שרב הכאב,
רבה הבדידות ורבה המצוקה - הזמן הפרטי שלי מאט ומאט, אבל עצירה
מוחלטת לא הכרתי.
כשהזמן שלי עצר לגמרי הצטמקתי בבת אחת ונהייתי לגרגיר קטן,
בוער מחום, עצור נשימה, שכולו השתוקקות לדבר אחד - לא להיות.
להיעלם. להימחק.
בקצה הזמן הייתה הבושה. בקצה הזמן הייתה מחשבה. מעתה ועד סוף
חיי לא יוכל מישהו להביט בי בלי בוז, בלי האשמה. לעולם לא יוכל
אף אחד לאהוב אותי באמת. לעולם לא אסלח לעצמי ואת כל עונשי
העולם אקבל עליי בהכנעה וללא הגה.

הקיץ השני שלי בקיבוץ היה המשכו של חלום שכמו צויר בגוונים
עזים אך מרגיעים של זהוב, ירוק, תכלת וחום האדמה בידיו של
הצייר הגדול מכולם. חלום שהרגיש כמו להיכנס ולשקוע בהנאה לתוך
אמבטיה סמיכה, חמה, ריחנית, מרגיעה, מלטפת ומענגת כשברקע
צלילים דרמטיים ומלאי הוד של סימפוניה כלשהי, אולי "מהעולם
החדש" של דבוז'אק.  מהעולם החדש שלי.
והזמן? הוא התנהל שם במסלולים מקבילים. גם בעצלתיים וגם כהרף
עין.
הנה אנחנו שותים קפה שחור חם של לפני עלות השחר בחדר האוכל.
בבגדי עבודה כחולים גדולים. נעלי עבודה גבוהות. עדיין חצי
ישנים, עולים על הטרקטור ונוסעים בצינת הבוקר הנעימה דרך
בריכות הדגים לשטחים המרוחקים של מטעי האבוקדו או לפרדס.
שותקים. הרוח חודרת דרך הפתחים בבגדים ומלטפת את הגוף. השער
מתנופף. הנשימה קלה, רגועה, רעננה. היום מתחיל לעלות. ציפורים
מעל בריכות הדגים. טלטולי הטרקטור מעירים את הגוף. צריך לשמור
על שיווי משקל, הדרך דרך חקלאית.
מגיעים למטעים. עמי מחלק בינינו את העבודה. כמעט לא מדברים.
מתפזרים בשטח. השמש עולה. נהיה חם. אני אוהבת לעבור בכל המטע
ולבדוק את ההשקיה. פותחת טפטפות סתומות, סותמת חורים שבעלי
חיים עשו בצנרת, מחליפה ראשי ממטרות, נרטבת ומתלכלכת בהנאה
בבוץ. תחושה של חוסן בגוף. הגוף צעיר. חזק. גמיש. חי. תוסס.
עמי מגיע אליי מדי פעם. מסביר ועוזר. אנחנו מגלים פריצה
בצינור. כורעים. ברך נוגעת בברך ואני נרתעת מעוצמת התחושה.
נאספים ונוסעים לאכול. עדיין רעננים. אני נכנסת לחדר האוכל
בבגדי עבודה רטובים והרבה גאווה. מעולם קודם, ובכל השנים שעברו
מאז, לא היו ארוחות נפלאות כאותן ארוחות בוקר בקיבוץ.
חוזרים לעבודה. אני מטפסת עם המיכאלזון למרומי עצי האבוקדו,
תלויה על הרגל הדקה של המנוף. מוגנת רק על ידי מסגרת מתכת דקה,
אני מתכופפת ומושיטה יד רחוק רחוק אל הפרי, מסתכנת, פוחדת
ומנצחת. השקים מתמלאים. רן, מרכז האבוקדו, אומר שאני חקלאית
מלידה. אני נוהגת על טרקטור עם מרסס בין שורות העצים בפרדס,
נכנסת עד המותניים לבריכות הדגים לעזור בפרישת הרשתות ונאבקת
בתוך המים עם כל הצוות למשוך אותן מלאות בדגים. הדגים החלקלקים
מתחככים בגוף וקופצים מסביב. אחר כך אנחנו ממיינים את הדגים על
הממיינת לפי גודל, צוחקים ומטיחים דגים זה בזה. אני אפילו
נוהגת עגלת ביניים בכותנה ומהדקת את הבאלות של הכותנה במהדק,
תפקיד ששמור בדרך כלל לחברים ותיקים ומנוסים.
בארוחת הצהריים, אני יושבת ליד החברים שלי, חלקם בני הקיבוץ
וחלקם בני הגרעין שלי. לפני שאני אוכלת אני נושאת ביני לבין
עצמי תפילה חרישית לבורא עולם ומודה לו. בפעם הראשונה בחיי יש
לי בית. זה המקום שלי, כאן אני רוצה להיות וכך אני רוצה לחיות
את חיי.
אחר הצהריים ובערב אנחנו נפגשים בבריכה או באחד החדרים ואנחנו
מבלים את הערב בשיחה, בצליית דגים על האש, בקילוף אין סופי של
רימונים ובהחלפת חוויות מהיום. עמי וקאתי הם הזוג הנשוי היחיד.
קאתי בהיריון ראשון וכולנו מחכים בהתרגשות ללידה הקרובה. אנחנו
חברות טובות. אני מתרגלת את האנגלית שלי בזמן שאנחנו אופות
ביחד ורוקמות בגדים לתינוק וחלומות לעתיד.
בלילה מישהו נוקש לי על הדלת. עמי. אני פותחת אבל לא נותנת לו
להיכנס.
אחרי שבוע, בלילה, נולד נדב. אנחנו מחכים לעמי אצלו בבית. הוא
חוזר מבית החולים מאושר ומבולבל. מוזגים שתייה חריפה ושותים.
אני שותה עם כולם. עוד כוס ועוד כוס. עמי מסתכל עליי בחיוך
וממלא שוב את הכוסות. הזמן שלי איטי ומנומנם. לא יכולה להחזיק
את הראש והוא נשמט על המשענת של הכורסה. גם את הכוס אני כבר לא
מחזיקה. הגוף רפוי וכבד. לאט לאט כולם מתפזרים. אני מנסה
להתרומם אך עמי מתחנן שאישאר איתו עוד קצת. הוא לא רוצה להיות
לבד. רחוק ועמוק בתוכי נשמעים צלילי אזהרה. אני עייפה מלהתמודד
איתם. עמי מוריד אותי לשטיח ועושה אתי אהבה.  ואז נעצר הזמן
וקפא. הוא לא נעל את הדלת. אימא של קאתי. שניות? שעות? חודשים?
שנים? היא עדיין עומדת שם ומתבוננת בזעזוע היישר אליי.

בבוקר עזבתי את הקיבוץ.
שנים רבות חלפו ועדיין, פעמים רבות, בעת שאני הולכת ברחוב או
נמצאת בקהל גדול או מטיילת עם משפחתי, נדמה לי שאני רואה פנים
מוכרות או עורף מוכר מהתקופה ההיא - ואז שוב נעצר לי הזמן ואני
רוצה רק להיעלם.