כשהגעתי כבר הייתה החניה גדושה. "רצית להרביץ כניסה מותק, אז
עכשיו תאכלי אותה", מלמלתי.
חניית בית-הספר ממול, במרחק צעדים ספורים, הייתה כמעט ריקה,
אבל משם לא יוכל אף אחד לראות אותי, צילה שטרנבך, מרביצה יציאה
מגרנד-שירוקי שחורה חדשה.

את הבגדים בחרתי בקפידה כבר שבועיים לפני; חצאית שחורה שאמנם
חוצה את קו הברך אך מפצה בשסע אחורי נדיב. חולצת סריג בצבע קרם
שמבליטה זוג שדיים ממקדי מבט (הבני זונות האלה שצחקו על צילה
"המפותחת" - שיאכלו את הלב עכשיו). על החזה ענדתי שרשרת זהב עם
תליון ספירלה - במרכזו יהלום שני קראט, מתנתו של אבי על הישגיי
הנאים באוניברסיטה. נעליים של פעם בחיים ובידיי אחזתי ארנק
לואי-וויטון קלאסי קטן שהרשיתי לעצמי ברגע של איבוד שפיות
בשאנז-אליזה.
נשמתי נשימה עמוקה. "את, צילה שטרנבך, הולכת להראות לכולם
מאיפה משתין הדג", אמרתי בלחש. עקביי תופפו במגרש הכדורסל
ונשמעו רמים במיוחד.

"למה תמיד פגישות מחזור צריכות להיערך בסוף העולם, רק כדי לבשר
על הצלחה כלכלית בלתי-צפויה של אחד התלמידים?" אני חושבת, "למה
להתרגשות של לפגוש חברי כיתה מלפני עשרים וחמש שנה צריך
להתלוות תרגיל בניווט, עם מפה שכבר בכניסה לכרם מהר"ל מתגלית
כבלתי מדויקת?"
נשימה נוספת חטופה וגו מזדקף ובסוף מגיעה גם הפליאה המתבקשת:
"אז מאיר בן-צור גר בווילה בת-זונה", שיחק אותה התולעת. אני
מפליגה לזיכרונות דהויים של ילד בבגדי כדורגל הנמוך בראש משאר
חבריו, עם פוני סמיך הסוכך על עיניים ריקות - "תולעת".
"שכחתי", תשובתו הנצחית למורה חנה, "לא היה כתוב ביומן",
והמורה במבט ריק מציפיות מהנהנת, מנידה ראש ונאנחת... רק
עכשיו, במבט של עשרים וחמש שנה אחרי, נראה לי הריטואל
היום-יומי הזה סאדיסטי מצד מי שאמורה הייתה לחנך. אלוהים בטח
מסתכל עכשיו על חנה גבע. עטופה חיתול מצחין בבית אבות בינוני
וטופח לעצמו על השכם. "באמת", אני חושבת, "אם מגיע - אז למאיר
בן-צור!"

הגעתי לקדמת הבית ומיד, כאילו עמד הזמן מלכת ראיתי את עוזי בהט
- חיוך התמיד וכוס משקה מונפת אל-על. "ל-אא" "צילה שטרנבך"
"איזה גברת באה לנו כאן - רגע, רגע, צ-י-לה?!" צעקותיו מסבות
את תשומת-לב הנוכחים וכולם נועצים בי מבט. עודד מיליקובסקי
קרב, משתאה גם הוא ואת המתח קוטעת צלילה בחיבוק חזק שלא זוכה
למענה ומתחלף במהרה באחיזת יד לא מחייבת. מעגל קטן מקיף אותנו:
רמי ברוך, עזרא לאלו, מירה, מטלון, כולם כמעט עומדים סביבי, לא
מאמינים. לאף אחד אין את האומץ לומר "צילה שטרנבך הפוסטמה
השתנתה לנו כל כך, צילה שטרנבך השעירה והמפותחת, הבת של זומר
החנווני שעל אף מאמציה והתמריצים שהפליא בה אביה עם חגורת
מכנסיו, עברה אך בקושי משנה לשנה, צילה שהעבירה את מרבית שעות
החופש הגדול בבחינות מעבר ובפתרון חוברות תגבור."
צילה ששודרגה רק עם הנץ שדיה וזכתה למעמד על בשל נכונותה לתת
לבנים לחוש את חומם, צילה שהייתה מושא שנאת הבנות בתקופה זו,
שעבורה כתבו בשירותים את השיר שהושר לפי המנגינה "יש לנו
גולם": "יש לנו צילה, לצילה יש זקן, צמד שדיים וגם שכל קטן" -
כל החבורה "המפרגנת" הזאת מקיפה אותי עכשיו ואני על גג
העולם... "עורכת-דין", "פלילים", אני משיבה ורואה מזווית עיני
את פנינה שפטר הכלבה אוכלת את הלב, אני לא מספרת שבעצם אני
תקועה במשרד של כוגן את כץ כבר למעלה מעשור עם משכורת בינונית
ושום סיכוי להתקבל כשותפה, גם לא על הנישואים האומללים עם אבנר
שכבר מזמן מקבל את מנת הריגושים היומיים שלו מאביבה מזכירתו
ומערוץ 5, לא על אבי חולה האלצהיימר במוסד למוגבלים ברמת-אפעל,
ולא על הכדורים שאני נוטלת כבר עשרים שנה - היום אין צורך לספר
דברים כאלה, היום אני על גג העולם ושכולם מסביבי יתפוצצו!
"תאומים", אני עונה מחויכת, "אבן-יהודה", "אבנר", "רופא",
"גרנד-שירוקי" המונולוג יכול להימשך עוד אבל הטלפון הנייד שלי
מצלצל בעקשות שוב ושוב. אני מתעלמת אך הצלצול לא מרפה. הצצה
חפוזה לצג מגלה שזוהי אחותי דבורה, אני ממשיכה להתעלם. "אין
ברירה", אני מתנצלת ופונה לענות. אחותי נסערת, קולה חנוק
בדמעות: "זה אבא, בואי מהר." "אוקיי", אני עונה במתינות,
"בסדר, אשתדל להגיע מהר ככל האפשר." "ממש מצטערת", אני מודיעה
חגיגית לקהל הצופים סביבי: "לקוח", "מישהו חשו... טוב, לא
משנה, בכל אופן, אני חייבת ללכת לשחרר... באמת מצטערת." אני
צועדת בשביל היציאה מספר צעדים ומביטה לאחור, בתנועה שתרגלתי
כבר לפני צאתי אני מצמידה את זרועי לגופי ומניעה קלות את פרק
ידי: "ביי לכולם - היה נה-דר לראות את כול-כם", סובבת על
עקביי. מבטי הקנאה עדיין נעוצים בגבי.