לפני שנים רבות כשאגדות עוד פעלו את מלוא קיסמן וכוכבים ליוו
את אלו שבחרו ללכת בדרכם, התעורר גמל צעיר באמצע המדבר, הכל
סביב ניראה לו זר והוא אובד עצות.

כשהתעשת הוא נעזר במעט הסימנים שזרעו החולות לפניו, כדי לקבוע
כיוונו, והחל לצעוד בחום לקצב מנגינה פנימית.

הימים הארוכים הלהיטו את רגליו והביאו עימם סופות חול ושממה
אין סופית.
בקושי רב מנע הגמל בריסיו את החול שאיים עליו בעיוורון. הוא
נשך שפתיו אך הוסיף להתחקות אחר חושיו שהובילוהו מבלי לדעת לאן
ומדוע.
וכדי להתעודד היה מפליג בדמיונות על דיונות מוזהבות המחכות
בקצה דרכו. בלילות כיסה כפור את פרוותו הדקה ולא פעם נתפסו
שריריו מהקור ומאימת החשיכה המוחלטת.
ואילו הוא בחר ברוח הגמל ולא סבב על עקביו כדי להקל בכאבי הגוף
וייסורי הלא נודע.

עברה תקופה והמידבר שכח מזעפו, כי הגמל - גמל, והחלטה בלב גמל
- ללכת את הדרך.

נופים החלו מתהווים סביבו ומשתנים, הוא התחזק ופרוותו הפכה
סמיכה כשל גמל גדול. לעיתים היה נדמה כי רוח גב תומכת במסע,
ולעיתים עצר לנוח וכולו רק שאלות.

לאט לאט החול הפך נסבל וגם החום, חושיו התחדדו והובילוהו
למקווי המים לשבור את צימאונו. בלילה כבר יכול היה לראות את קו
האופק של הדיונות, ושועל או שניים שחצו בשקט את אורו של הירח.

וכך חלף הזמן והעולם ע"פ הזמן המשיך לנהוג.

אחרי שנים הופיע יום בהיר של מאי וברוחו המלטפת העיר את הגמל
מתנומתו.
גמל הרגיש בפנים שמשהו חדש. הביט סביבו, והגבעות המוריקות
הביטו בגמל מביט בהן.

"בעצם כלום לא השתנה", חשב, "אני בדרך, המידבר - מידבר ולפנים
דבר אינו ידוע".

או אז יתוש טורדן שהתיישב על ישבנו של הגמל, עקץ בו בחוזקה.
בכעסו על חוסר השינוי סבב גמל לתת בו נשיכה. אך שהיפנה ראשו
לאחוריו לעבר המידבר שכבר גמע - עצר לרגע ודמעה של התרגשות
גלשה לחול הרך מתוך עינו.

גמל הבין שגם אם לפניו לא ממתינות לו דיונות של זהב, הרי שהמסע
הופך נעים יותר, פחות מפחיד ומנוכר.
כי כשהביט לדרך שעשה בהדרכת ליבו, הרגיש פתאום שהוא מכיר את
המדבר.