צביקה הוא חומט קטן, חומט גור. חומט הוא מעין לטאה קטנה בעלת
רגליים קטנטנות ועדינות שכמעט לא רואים אותן. הן כל-כך קטנות,
עד שלפעמים נראה שלחומט אין רגליים - אבל יש לו.
על גבו של החומט ישנם פסים רכים, זהובים וחומים שנמשכים עד קצה
זנבו. הוא רץ מהר מאוד וכל הזמן מתנשף במהירות ונראה קצת
מודאג.

מכל מקום צביקה הוא אינו חומט רגיל, הוא חומד של חומט, והוא גם
קצת יותר חכם מחומטים אחרים שאני מכיר. ודווקא בגלל זה קרה לו
מה שקרה...

בבוקר יום שבת התעורר צביקה, הוא פקח את עיניו, שפשף אותן עם
הרגליים הקטנות שלו (אלו שכמעט לא רואים אבל בכל זאת ישנן),
הקפיד לא לצחצח שיניים משום שאין לו, וזחל החוצה מהמחילה שבה
ישן כל הלילה.
האור בחוץ היה חזק והכל היה ירוק ויפה. צבי (זהו כינוי החיבה
של צביקה) חשב להשתזף לו על איזו אבן בכניסה למחילה שלו, כשם
שחומטים עושים על מנת לחמם את דמם הקר. אבל באותו הבוקר הטריד
את צבי עניין כל כך מיוחד, שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו לשזף
את עורו החלקלק. מה שהטריד את ליבו של צבי באותו הבוקר היה
חלום. איזה חלום? את זאת לא ידע, וזו בדיוק הייתה בעייתו. ככל
הנראה צבי איבד את חלומו. אך מכיוון שהוא ישן כל זמן שהחלום
היה ער, הרי שהמסקנה היחידה היא, כי חלומו של צבי, החומט
החלקלק, פשוט באישונו של לילה ממחילתו - חמק.

טרוד מגילגולם של ענייניו וטרוט עיניים משינה טרופה, זחל לו
צבי תחתה של אבן לטכס עימו עצה.
"לעצמי אני מציע", כך פתח דבריו, "למצוא את חלומי אשר אבד.
אסור לי לוותר על אבדה כזאת. היום חמק חלום, מחר יחמוק הרהור,
ומחרתיים מי יודע אילו מחשבות..."
כך סח בינו לבין עצמו וקודקודו בקצה זנבו גירד. מוכן לפעולה,
דרוך וכרגיל מודאג, החליט בחיפושים להתעודד.

חיש קל חמק החומט צבי למחילתו ושם הכין עצמו לחיפושיו. שתה
מעט, מילא כרסו הקטנטנה ולא לקח עימו דבר פרט לחושיו.

עוד תרם צהריים נערך צבי למסע, למרות שלא ידע היכן יתחיל, ומה.
אך לא היה מודאג, מחשיבות ההתחלה, מה שחשוב, הוא שישוב עם
חלומו למחילה.

בזריזות של חומט פנה דרומה ונשא רגליו ללא נודע. חלף על פני
שדות פורחים, חלפו מעל ראשו זוג פרפרים, עבר בין אבנים גדולות
ואבנים קטנות, חצה בדרך כמה שלוליות ולא ראה כל זכר לחלום.
באמצעו של יום, ניצב השמש במרכז שמיים, וצבי, שהוא רק חומט
גור, צמא היה לטיפטיפה של מים.
הנה עשה עוד כמה צעדים ותחת עץ שיטה נגלה לו צמח יפהפה.
"האם ראית כאן חלום", שאל צבי את הצמח, "אני בעקבותיו וכל גופו
רפה".
"רק עתה הגיעו צהריים, אין זכר לחלום, וכבר אני צמא למים".
הצמח לא ענה ורק הביט בצבי מגובה גבעוליו, כמו בחן את היצור
הלטאי מראש עד קצה זנב.
נרגז מאוד מחוסר יחס, תפס צבי את הצמח קרוב לשורשיו וכך החל
מנערו לחלוץ תשובה לשאלותיו. אבל הצמח לא הניד זלזל לנוכח
הניעור, וצבי עייף ומבולבל ושום דבר אינו ברור.

לפתע מן הניעורים, הרכין ראשו אחד הענפים, ומחיקם של העלים החל
מטר של טפטופים. וצבי שמח מאוד, אף כי תשובה לו אין, על כי
ניתן לו להרוות את צמאונו במים.

מעודד מן המפגש החליט כי ישנה את כיווניו, וחיש סבב לעבר ים,
אל לב המערב.
בדרכו חלף על פני עצים גבוהים, חלף על פני כבישים, בתים
ועמודים. וכל הדרך רק דבר אחד בוער לו בדמו, לדעת אם יש מישהו
שמצא את חלומו.

בתום שעה של הליכה לכשעבר מרחק די רב, החלה לקרקר ביטנו, הפעם
מרעב. והנה הוא מוסיף עוד כמה צעדים, ולמולו על שפת הים שרוע
צמח אפונים. כל הלקטיו סגורים והוא נראה רדום, אט התקרב לו צבי
ופרצופו המום.
הן מעולם הוא לא ראה מן צמח שכזה, מצד אחד נראה שמנמן מצד שני
רזה.
חיש עט עליו החומט, בלהט פתאומי, "אולי אתה ראית צמח, אבד לי
חלומי". אבל הצמח המוזר אף לא הזיז עלה, עומד ומחריש, כמו מים
פיו מילא.

עלתה בו חמתו של צביקה בשנית, וזעמו אמר בצמח לכלה. במרץ
ונחישות ניגש לגבעולו, לצמרתו עלה עלה אחר עלה.

ובאמיר הצמח הנמוך מצא הלקט סגור, אדום ממאמץ וכעס, התנשף בפה
פעור. החל חובט בו בהלקט ומסנן מבין שיניו: "אולי החביא הצמח,
חלומי, בתרמיליו?".

אבל הצמח שוב לא זז וכל הזמן הזה שתק, עד שבקע לפתע התרמיל
ואפוניו פרק.

נכלם הבין אז צבי, כי אך טעות יש בידיו וחיש ירד למטה, ראש,
ואחריו גוף וזנב. "הרי זו שטות לחשוב", אמר כך לעצמו, "שהתרמיל
יחביא חלום שלי, כשיש לו חלומו".

בקושי רב, אך עם המון שמחה, חפן החומט אפונים וזללם לארוחה.
מודאג כי אין חלום, אך על האוכל בליבו שמח, החליט הפעם צביקה
לנוע למזרח.

החלו צהריים אט יורדים ובין-ערביים בא, אך צבי באדיקות של
חומט, דבק במשימה. כששמש בגבו חובט, צובע שלל פסיו, משימתו
וחלומו בראש מעייניו.

בדרך מערבה טיפס על זוג גבעות, לחם ברוח ממולו, אבק הקשה עליו
לראות. הוא התדרדר במדרונות של הגבעות אותן טיפס, אך כל הדרך
אין סימן לחלומו אשר חיפש.

קרא החומט בנקיקים, במערות ובין שיחים: "היש כאן מישהו אשר את
חלומי חומד?". וכל אשר הגיע לאוזניו ממרחקים, היה קולו שלו,
שבין סלעים הדהד.

תשוש צעק במלוא גרון: "מי יעזור למצוא את חלומי? הן לא מצאתיו
מבוקר עד עתה". ושוב בת קול ענתה מן הנקיקים: "אתה, אתה,
אתה...".

"אני?" נבהל לפתע צבי מן התשובה. "הרי ממני הוא נלקח, בלילה,
בגניבה".

שוב לא ידע נפשו באובדנו, הניח את ראשו על סלע ונרדם.
השמש כבר כמעט שקע במערב ובשנתו החומט הקטן חלם.

בחלומו הוא מתעורר בבוקר, יוצא ממחילתו ומתענג על אור היום.
ופתע הוא נזכר והוא נדהם ואז קורא: "אינני מאמין, אבד לי שוב
חלום!".

וחלומו של צבי נמשך, עפוף ניחוח פיתרונות. בחלומו חזר למחילה
וכשנרדם חזרו החלומות.

הקיץ אז צבי מחלומו, אשר חלם בתשישותו על אבן. ואושר את תוכו
מלא כמו התפלשות בתל חמים של תבן.

"מצאתי!", הוא צעק לעבר ההרים, "יש לי פתרון", זעק לגאיות. "כל
שאני צריך, הוא רק לחזור לישון וכך יבואו כל החלומות".

קפץ אז צביקה על רגליו, כולו קורן, כמו אין הוא מאמין. בבת אחת
הפסיק בחיפושיו ולכיוון מחילתו - הצפין.

בהגיעו הביתה למחילה, נשא עניו לאחוריו. ובו בזמן שקע השמש אל
חיק המערב.

עתה, הבין החומט הקטן, את תעלומת הנשמה:
"כי הלילות לחלומות והימים להגשמה".

חמק לו צבי למחילה ולא פחד ממה ילד עוד יום.

כדי שלא יאבד הוא לעצמו,
עליו פשוט לחלום, לחלום, לחלום, לחלום, לחלום...