אני מגדל נחש בבית.
הנחש ארסי.
כשאני ישן, הנחש ישן.
כשאני ער, הוא ער.

הוא מסתובב בבית בחופשיות,
לעולם אינו יוצא ממנו.
כל יום אני רואה את הנחש פעם אחת.
כשאני רואה אותו הוא מכיש אותי.
עם כל נכישה אני בהלם.
אני נעלב.
יש לי כאבים בחזה מההכשה.
אני מרוכז בכאב
ובזמן הזה הנחש בורח.

אני יודע שהוא בבית,
אבל הכאב משתק אותי.
אני לא מחפש אותו.
אני מפחד.
ושוב בלילה, אני ישן והנחש ישן.

ביום שלמחרת,
שוב הוא מכיש אותי.
שוב אני בהלם, שוב כואב, שוב מפחד.
שוב אני לא מחפש .

בכל פעם שהנחש מכיש אותי
הוא גדל.
ככל שהוא גדל, גדל הכאב בחזה,
גדל ההלם,
גדל הפחד,
אני פחות ופחות מנסה למצוא אותו
ויותר מרוכז בכאב.
אני מקווה שיום אחד מישהו יגיד לי:
"תירגע,
הנחש שלך לא באמת ארסי,
לא יקרה לך כלום,
אל תדאג"

אין יום כזה,
אין איש כזה,
הנחש שלי כן ארסי,
יכול להיות רע,
אני דואג.

מתישהו, כשכבר אהיה נשוך כולי ומיואש,
ולא אמצא מוצא מן הקרב המתיש הזה,
אלך בלילה לישון
והנחש, גם הוא יישן.
בבוקר, כשאראה אותו,
אגיש לו את ידי הנשוכה ואומר לו:
"הנה תכיש,
תכיש כמה שתוכל,
אין לי יותר כוח.
זה מה שרצית, לא"?

הנחש יכיש אותי
ואני לא אזוז.
הוא יכיש שוב
ואני לא אזוז.
הוא יכיש, עד שיגמר לו הארס,
ויפלו לו השיניים.

כשאראה שאני לא מת,
אצא לאט מההלם,
הכאב בחזה יפחת,
והפחד ילך ויתפוגג.


במשך היום ישוב אלי כוחי,
אני לא אתרכז בכאב ובפחד,
וגם לא אחפש את הנחש בבית.

בלילה אלך לישון.
הנחש, גם הוא יישן.
אקום בבוקר,
ואמצא שהדלת פתוחה.

בסדק הצר שבין הדלת למשקוף,
במקום היחיד ממנו חודר האור לבית,
ישכב בנחת נשל שקוף  של נחש.