כשאכתוב את הסיפור הזה אהיה בן תשעים. אני יודע מה אתם ודאי
חושבים, מי אתה שתחיה כל כך הרבה שנים, וזה בגלל שתוחלת החיים
הממוצעת היום היא שבעים ושש, ואילו בשנות השבעים (בזמנכם אני
עדיין בשנות העשרים לחיי) הממוצעים יעלו לתשעים ואחת, ככה
שסטטיסטית יהיו לי ארבעים ושמונה שעות לסיים את הסיפור ולחתום
למטה.  
כל אדם נולד. בזה אנחנו דומים. מכאן והלאה - הדרכים מתפצלות.
לכל אדם יש ילדות מסוג מסוים, וחוויות מסוימות, הוא מתבגר
ומכיר חברים כאלו ואחרים, ומתאהב באשה שרק הוא (אולי עוד שניים
או שלושה) התאהב בה.
הסיפור שלי, ממרום תשעים שנותי מתרכז בזכרונות. אני לא זוכר
שנולדתי, וחלק זה לא יכלל משום כך בסיפור. על ערש דווי,
הזיכרון החזק ביותר שלי הוא התמצית של חיי. כשהמסך השחור מתחיל
לרדת, מוקרנות עליו תמונות. עולה לי תמונה של גבר ואישה שוכבים
במיטה. הוא שוכב על צידו השמאלי, היא על ימינה. זרוע ימין שלו
מקיפה את כתפה, ומתחתיה ידה השמאלית מונחת על מתנו. עיניהם
מביטות זוג ברעהו, ואחר פונות למקומות אחרים. כמו אדם וחוה אשר
פוקחים עיניהם לראשונה, ככה הזוג הזה, בוחנים שפתיים, חזות,
עור ושיער, רכות וקשות.
פניו של הגבר דומים מעט לשלי, אם תתעלמו מעול השנים. בודאי כך
נראיתי דרך הדימוי העצמי.
פני האשה מסוגננות יותר. שערה חום כהה, אפה רזה ונשרי, שפתיה
אדומות נראות לי או ורודות, ריסיה בהירים. לחייה שמנמנות, מצחה
גבוה. בעוד את הפנים האלו לא ראיתי מעודי, עיניה מגלות לי את
זהותה האמיתית. אלו עיני הראשונה שאהבתי, והאחרונה בהן. אני
מעביר עיני על פני גופה הצעיר, מזהה לילות ארוכים מיוזעים
מתשוקה, נשים רבות שהכרתי, נערות שגדלו איתי וכאלה שנבלו עימי.
דומה שכולן כאן. אחת נמצאת ברגל קצרה מדי, אחרת הביאה כתם לידה
מלחי ישבנה. אני מלטף את הגוף ששוכב לצידי, והוא מלטף אותי.
הרעד שעובר בגופי מחבר בין כל אלו. כולן הרעידו את גבי במגען,
מלטף או שורט. למרות כל זאת, עיני חוזרות אל עיניה, מוודאות את
זהותה. היא שמה לב לכך, ומרימה אף את שלה אל שלי. בעיניה אין
צבע. הן מדברות אלי את כל המילים שלא הומצאו עדיין. שואלות
שאלות ועונות על שלי. בעיני אני מביט לתוכה, שואל את השאלה
שתמיד רציתי לשאול, אך לא הומצאו המילים. ארוכות ניסיתי לבטא
השאלה, אך תמיד נתקעתי באותו המקום. שאלתי היתה: "האם?"
אני מצפה לראותה שוקלת, מהססת, אך עיניה, לא לחייה ולא שפתיה,
עיניה מחייכות אלי, וברור לי שאין התשובה זרה לה. עיניה
נעצמות, ואני נותר לבד.
אני מחכה בציפיה לתמונה הבאה. כמה דברים קרו לי בתשעים שנותי.
כמה שמחות חויתי. אולי אזכר בחפצים שאספתי. אולי בדברים
שגידלתי. על הקיר ליד מיטתי תלויות תמונות כה רבות, מכתבי
הוקרה, תעודות הערכה, נצחונותיי הרבים. שמא אזכר באחד מהם?
בטוחני שאיני שוכב שם במיטה לבדי. עיני פקוחות אך המסך מסתיר
את כל מה שמעברו, ובאוזני לחן של שתיקה. למרות זאת יודע אני
שמי מחברי, ומי ממשפחתי, בודאי נמצאים עימי בשעותי האחרונות.
כמה נפלא יהיה להזכר בזמנים שאיחדו אותי עם אלו לנצח נצחים.
הדקות עוברות, אך על המסך השחור לא עולה תמונה אחרת להחליף את
קודמתה. לאט לאט אני מתייאש. הזמן עובר, וציפיותי דועכות. את
התשובה לשאלתי קיבלתי. טעם החיים אכזבה הוא.
מקץ כמה שעות אני עוצם את עיני. על המסך עולה תמונה: גבר ואשה
שכובים במיטה. ידה השמאלית מונחת על מתנו ומעליה זרועו, כרוכה
סביבה. לבסוף, עיניה נעצמות.