היה זה יום שישי בצהריים. בחדשות ערב קודם הודיעו שיהיה גשום
וקר.
אבל לילך אהבה את הגשם, ואת הרוח שליטפה את פניה בעדינות.
בשעה 14:07 בהצריים נשמעה טריקת דלת של אחת הדלתות בבית. זו
הייתה דלת הכניסה.
לילך יצאה בריצה ולא נתנה לאף אחד לשים לב שנעלמה.
לאחר כמה דקות, אמא, ששמה לב לפתע שיש שקט לא רגיל בבית, דפקה
קלות על דלת חדרה, ולמרבה הפלא, לא מצאה אותה שם.
היא נבהלה והלכה לשאול את בעלה הם הוא יודע לאן הלכה לילך, או
אם שם לב בכלל שיצאה.
אבל הוא אינו יודע דבר. אף פעם אינו יודע דבר. כאילו חי בעולם
חלופי משלו. האם ניסתה להתקשר אליה וכשענתה לצלצול השלישי אמא
נשמעה מצוברחת מהצד השני של הקו, צועקת:" לילך! איפה את?! לאן
יצאת, טיפשה שכמוך? תחזרי מייד הביתה! ולמה לא הודעת שאת
יוצאת? את יודעת איך התחלנו לדאוג? תחזרי עכשיו הביתה!"
וכל שהצליחה לילך לקלוט היו צלילי הניתוק של הטלפון, כיוון שלא
הקשיבה לשום מילה שאמה אמרה.
היא החלה לחזור על צעדיה, בחזרה הביתה. פתאום החל לרדת גשם.
היא האטה את קצב הליכתה ולפתע נראה כאילו חיוך נמרח על פניה
החיוורות, ובין הדמעות שנפרשו מתוך עיניה, והגשם החזק שירד,
כבר אי אפשר היה להבחין מה היה מה. היה זה כאילו הדמעות והגשם
התמסרו אחד לשני מבלי הפסק. הגשם ירד כדי לנחם דמעות אבודות,
והדמעות חסרות אונים שוטפות את פניה של לילך.
בזמן שהיא כבר כמעט בבית, הוריה יושבים ומחכים.
הם שומרים שבת, ההורים של לילך. הם מאמינים אדוקים מאוד.
לילך היא לא ילדה שידעה אמונה בחייה. והיא לא מאמינה באלוהים
של ההורים שלה. יש לה אלוהים משלה ורק בו היא מאמינה.
כשהגיעה לילך הביתה, אמא שלה רצה אליה, וישר צעקה עליה "תראי
את עצמך! תסתכלי איך את נראית! אלוהים ישמור. מה חשבת לעצמך?
לא שמעת שחורף בחוץ? לא ראית שיש גשם? לא הרגשת שקר?!"
אבל לילך, כל שהרגישה היה את החום כשהייתה בחוץ, עם הגשם שנטף
על פניה והרוח שליטפה אותן ברכות, ואיך שלבה השתתק למשמע כל
רעם ומראה כל ברק שני בשמיים שחורים שכאלה.
היא נכנסה לחדרה, החליפה בגדים וישבה לשולחן האוכל.
הם בירכו על האוכל, וכאשר סיימה לילך לאכול, היא ניגשה לחדרה.
שם, היא הוציאה קופסה גדולה. מתוך הקופסה לקחה סכין קטן, דף
נייר ועט. היא החלה לחתוך לאט לאט את ורידיה, בזמן שנהר של
דמעות מכסה את פניה. לאט לאט גם ראייתה הופכת מטושטשת, והיא
מתחילה לרשום בכתב יד לא כל כך ברור כשידה עוד רועדת...
"אני מאמינה באלוהים. אני מאמינה באלוהים."
וצונחת לרצפה.