"וואו את מדהימה"
"שתוק ואל תסתכל עליי ככה"
"באמת אני רציני, אני לא אשקר לך"

היא עמדה מול המראה, שערה אסוף בסיכה
ולגופה שמלת סאטן שחורה.
הוא עמד מאחוריה, היא ראתה את דמותו במראה.
עייניו נצצו וחיוך גדול התפשט על פניו.

"אתה באמת חושב שאני יפה?"
"את סקסית, את ממלאת את כל החדר באור ואהבה"
חיוך קטן עלה על פניה, לחייה האדימו ממבוכה.

"בואי כדאי שנצא שלא נאחר מסיבה"
"רגע, אני רק ישים על עצמי משהו חם"

הם יצאו מהדירה והלכו לכיוון המכונית.
הוא נהג והיא לידו.
ברדיו התנגן שיר קצבי שהכניס את שניהם למצב רוח של מסיבה,
שהזכיר להם שהיום יש את המסיבת גיוס של חברתה.

אחרי הרמזור התנגשה בהם משאית גדולה שלא נתנה זכות קדימה
והמכונית שלהם עפה לשולי הכביש ופגעה בעץ.
היא נהרגה במקום והוא איבד את ההכרה, הוא שכב בבית חולים במשך
חודש וחצי מחוסר הכרה.
ההלוויה התקיימה יום אחרי, בלעדיו. אביה בכה וקרא מתוך נייר
ומשפט אחד שלו מהדהד לי בארש תמיד: " ..וגם ככה כולם ימשיכו
לשתות ולנהוג, אבל אני רוצה כשתעלו למכוניות שלכם תזכרו את אלה
שלא יצאו ממנה חיים.."

כשהתעורר לא זכר כלום מהתאונה ההיא, הוריו סיפרו לו שהיה לו
ולחברתו תאונה ועכשיו הוא בבית חולים ואז במוחו עלתה המחשבה
עליה והיכן היא נמצאת. מטר של שאלות זרק אליהם וביקש שייספרו
לו על שלומה והוריו שלא רצו שמצבו ידרדר אמרו לו שהיא בסדר
והיא לא יכולה לבוא לבקר אותו.
אחרי שלושה חודשים יצא מהבית חולים וחזר הבית להורים,
רק כשהוא הגיע לבית סיפר לו אביו שהיא מתה בתאונה, על המקום
ולא יכלו להציל אותה.

אני מתארת לעצמי שליבו התרסק, לא נשבר לחצי כמו שתמיד יש
ציורים
אלא התרסק למיליון חתיכות קטנות שיקח להם שנים להתאחד יחדיו
ממה ששמעתי הוא נהיה שקט ובקושי מדבר ומתקשר עם חבריו
וחלק כבר ניתקו את הקשר איתו. היא הייתה הילדה יפה שכולם אהבו
ובצדק, איך אפשר לא להתאהב בילדה כזאת שתמיד מחייכת לכל אחד
ונחמדה אליו גם עם איננה מכירה אותך, תשאל לשלומך ואיך אתה
מרגיש, והוא גבר כזה שתמיד מצחיק את כולם ויש לו דעות
פוליטיות
וכשהוא היה רב עם המורה לתנ"ך או לאזרחות תמיד גרם להן ללכת
באמצע שיעור, כישרוני, שר, מנגן, מצייר ומספר סיפורים נהדר.