הנה הרגעים האלה, אני ממש יכול לחוש את זה עכשיו, שיש עול,
משהו שמציק לך, מציק לך מאוד ואני לא יכול לשים אצבע מכוונת,
מאשימה מה הוא או מה זה, מין תחושה שאני מפחד מהכל ואין מה
שיוביל אותי, שיגיד לאן ללכת, איזה קול פנימי שיודע מה הוא
צריך עכשיו, זה אפילו לא שגרה נורמטיבית מה שאני חי עכשיו, אין
לי הגדרה לעניין הזה, הגדרה למצב שאני נמצא בו, אולי מצב הזוי,
אבל במובן הרע, איני מוצא את עצמי, ואף לא עושה עם עצמי כלום,
וזה מין גלגל רוטיני, שאין לצאת ממנו, ורק להיסחף עוד ועוד
למערבולת, וזה לא שרע לי, פשוט יש מין עול שכזה...
אין לי ראש ללמוד - אבל אני חייב, אין לי כוח לעבוד - אבל צריך
כסף, לא יודע אם אני רוצה להיכנס למערכת יחסים - אבל כמה זמן
כבר אפשר להיות רווק ולרדוף שמלות? לא רוצה לצאת לבלות - אבל
אני לא אקבור את עצמי בבית, רוצה לטייל - אבל אין כסף, ומה
אחרי הטיול. אין, אני אבוד, בקונצנזוס המזדיין הזה שלוחץ עליך
להצליח, להיות מישהו, כי מלצר בבית קפה או מתדלק בתחנת דלק או
מטאטא רחוב זה בושה וחרפה! מי קבע את כל זה, ולמה אני צריך
ללכת אחרי החוקים של החברה המטומטמת הזאת, ועוד להרגיש רע עם
עצמי אם אני לא אעשה כך, ואם אני כן אעשה כך אז אני ארגיש שזה
לא החיים שלי וזה לא אני!!! מה לעשות? מה???
ומה אני, ומי אני? ועל פי מה אני נמדד? הרי אנשים רואים פה רק
הצלחות! אפילו אני נסחף אחרי זה, איך מסתכלים על בנאדם שקיבל
700 בפסיכומטרי לעומת בנאדם שקיבל 560 בפסיכומטרי, עוד מבחן
שלא קובע כלום, אז המוח שלך חזק, ו... אז אתה טוב בפיזיקה,
מתמטיקה, ותנ"ך ו...? אז הלכת ללמוד, תואר ראשון ושני, אתה
נהנה מזה? או שאתה עושה את זה כי זה מה שמבקשים היום, וזה מה
שיביא לך הרבה כסף ותעודות? והכל בלחץ, החיים מתקתקים, הזמן
רץ, צריך להספיק! ואני בן 23 עוד מעט בלי כלום ביד, וזה מפחיד
אותי, זה מלחיץ!!!
ואם אני לא אהיה טוב בללמוד ועוד אני לא אוהב את זה! מה אז אני
אעשה עם עצמי? אני כל כך שונא מסגרות אבל כל כך לא מסתדר
בחופש!!! אני מה שנקרא בנאדם שנפל בין הכיסאות! מכירים אותם?
הם אלה שיהיו בניו יורק, אז יגידו כמה טוב היה להם בארץ, כי
בניו יורק אתה יחסית בודד. הם אלה שיהיו בארץ אז הם נורא ירצו
ללכת לטייל בדרום אמריקה, כי בארץ הכל שגרה ומלחיץ, וברגע שהם
יטיילו בדרום אמריקה הם יגידו, שהם רוצים כבר להתמסד ואין להם
כוח לכל השטויות האלה, של טיולים בעולם, ולהיאחז בתיק 80 ליטר
הזה כל הזמן בלי מקום מסודר ויציב. הם אלה שיגידו שהם רוצים
חברה, כי נמאס לזיין כל פעם מישהי אחרת, או לסירוגין להיתקע
בחודשי בצורת מהמין השני, וכשתהיה להם חברה, הם יגידו שהם לא
טעמו מספיק מחיי הרווקות, ושדי נמאס להם לחיות ולמצוא את עמק
השווה תמיד עם הבן זוג. הם גם אלה שיישבו עם המשפחה, אז זה
ישעמם אותם, כי לשבת עם המשפחה זה לא להיט אז הם ייצאו עם
חברים לבילוי, ובדיוק תחלוף להם מחשבה, שהם לא ישבו מספיק עם
המשפחה, ולא הקדישו מספיק זמן לחברים האחרים, ויאכלו סרטים על
בחורה שמצאה חן בעיניהם. ולא יהיה להם כוח לכלום, כי החלבון
שמופרש למוח, ששכחתי את שמו, שנותן הנאה, מופרש אצלם בכמויות
מזעריות, על כן אני מדוכא? לא, אני איני מדוכא, הדיכאון הוא
תוצר של האבדון שלי.
ולא, אני לא מתבייש בזה, לפחות אני מודה. כמה מכם כאלה? אבל
תמיד אומרים שהכול תחת שליטה, שהם יודעים מה לעשות עם עצמם?
אין מהות פה, חבר'ה, אין! זה הכל משחק של המוח, אנחנו בג'ונגל
שאנחנו יצרנו, הטרף שלנו זה להתקדם בחברה, משמע ללמוד, להתחרות
בשוק בתחום שלך, שלא בטוח ורוב הסיכויים שאתה לא אוהב, אחרת
הטרף יהיה קטן ולא משביע, אולי כן, אבל האחרים ילחצו שזה לא
משביע!
קוראים לי בן, ואני אבוד בים החופש והמידע שהעולם מספק היום,
בחוסר טאבו, בפתיחות, בליברליות, בחוסר כיוון שהוא נותן,
במסגרות הנוקשות שהוא מספק, ולא, אין לי כוח למלחמות מטופשות
על דת ועל שטח, וכן, אני בעד סמים קלים, לפחות הם מוחקים לך את
הימים הרעים האלה.
אנחנו כל כך דור של כלום, וכלום בנו!
יחי הכסף, המין, תעודות הצלחה של הקונצנזוס ושל חוסר
הסיפוק!!!
אמן.