ובים הזיכרון הזה אין גלים סוחפים, יש רק חוף רחוק, אולי זה
חוף מבטחים, ובו השמש לא שוקעת והלילה לא מאיר. ורק נקודה
מרגיזה שלך משאירה צלקות של חיוך, אך זוהי רק צלקת כי הבעה
איני מוצא בפניי.
ובים הזיכרון הזה אין מצילים, אם אני שוקע זאת טביעה לתחתית,
ורק בועת אוויר קטנה תהיה שם, בועת אשליה שתיתן רק עוד שנייה
אחת לחיים.
לאן נעלמת? איני מכיר בך יותר, לפעמים נזכר ושולח איזה הודעת
טקסט חסרת שחר ופירוש. ובכל אכזבה את צצה, בכל התרגשות חדשה
זאת את שצצה, זאת את שלעולם לא אהבת אותי והיית האהבה היחידה
בחיי, אולי בגלל זה תמיד החיים מצטיירים בעיניי כטרגדיה, אולי
בגלל זה אני תמיד חושב שאתן אינטרסנטיות, וכל עניין שאמצא בכן
ייעלם אחרי שבוע, וכל זיון זה סיפוק יצרים, וכל שיחה עמוקה זה
סיפוק האינטליגנציה, אבל הרגש אינו מסופק, הוא כאילו נשאר
בהמתנה, ממתין עד אין סוף לך.
אולי זו הבערה שבי, מה שמחזיק אותי, נותן איזושהי תקווה אחרונה
שיש סיבה לחיים שלי, אולי לא, אולי זה מה שעוצר מבעדי להמשיך
הלאה.
ואני לא מכיר אותך יותר, השיחות מאסו ואין בהן חשק, אין עניין,
נגמר לו מה שמעולם לא התחיל.
את פיקציה, סיפור דמיוני, את זיכרון שאין בו גלים סוחפים, השמש
בו לא שוקעת והלילה לא מאיר, וכמו שהוא צץ כך הוא נעלם, כמו
שהוא בא כך הוא דועך, ואין לך שם, אין לך כתובת, יש רק חצי לב
והוא אצלי, כי את זיכרון בלי שחר.