בעטתי בפחית הקולה הכי חזק שיכולתי. הפחית התעופפה חיש מהר
ופגעה בשלט בחירות של ראש העיר. הרגשתי כחיידק במטרופולין הזה.
בגוף החי הזה שבעורקים שלו זורמות מכוניות, שהריאות שלו פולטות
את עשן המכוניות, הסיגריות ואת העשן שיוצא מהארובה של רידינג,
ומשתין את מי הביוב הישר אל הים הכחול שכבר לא כ"כ כחול.
הרגשתי טיפה חנוק אבל לא היה אכפת לי, התרגלתי.
הייתי צריך להיפגש עם איזו דמות שהיה עו"ד בהשכלתו, מפרסם
סבונים של נקה 7, שותף באיזשהי מסעדה נחשבת, יוצא עם דוגמניות
נבובות, ועושה בתחתונים כל פעם שמישהי שהוא יוצא איתה תופסת
אותו עם מישהי אחרת. הוא היה מטרוסקסואל של ממש.
פגשתי אותו בסוג של בית קפה שהוא בחר שניפגש בו. מעולם לא
הייתי במקום הזה. הוא אמר לי שמדובר במקום מאד נחשב, בעל
פרופיל חברתי מאד גבוה, שכאן יושבות בדיוק הבחורות שאנחנו
היינו רוצים להכיר ולהתוודע אליהן, ושבעצם המקום הזה מתיימר
לחקות איזשהו בית קפה עלום שיצא לו להיות בו בימי הזוהר שלו
בניו יורק. בעצם הוא טען שתל-אביב מאד מנסה לחקות את ניו יורק,
והיא מפתחת שטיקים של ניו יורק בדמות פיק-אפ בר, בתי קפה
מלוקקים, שלטי פרסומת ענקיים, גורדי שחקים מחליאים ועוד ועוד.
כשאני חושב על זה יצא לי לשמוע אותו נואם את אותו נאום בדיוק
על מקומות אחרים שיצא לי להיות בהם איתו.
הוא רצה שאני אכתוב על המקום החדש שהוא שותף בהקמה שלו
"האקווריום", שזה מן רעיון איזוטרי שהוא פיתח של פאב בית-קפה,
שנמצא בתוך אקווריום. הוא אמר לי שהוא מאד אוהב את הסטייל שלי,
ושהוא מאד מאמין במה שאני כותב, ושאני בדיוק האדם שהוא היה
רוצה לקרוא כתבה שלו על "האקווריום". הרגשתי שהרגליים שלי
כבדות. רציתי להזיז אותם, אבל לא יכולתי. חשבתי שהריצפה במקום
היתה דביקה מאד, עד כדי כך שהרגליים שלי נדבקו אליה. משכתי את
הרגליים שלי כלפי מעלה עם הידיים שלי ונחלצתי. רציתי לצאת,
האויר במקום היה סמיך לי, אבל נשארתי עוד קצת כי היו שם בחורות
ממש יפות. אילן בינתיים ראה שתי בחורות שהכיר ודיבר איתן. אחת
מהן עשתה לי עיניים. היא היתה בלונדינית מטולטלת עם עיניים
כחולות. השתעלתי קצת והוצאתי סיגריה. ביקשתי ממנה אש והיא
הדליקה אותי. לא היה לי מה לומר לה ורציתי להסתלק. היא אמרה לי
שקוראים לה עדי, אבל שאני יכול לקרוא לה במבה. החלפתי עם במבה
כמה מילים. אמרתי לה שאני עומד להתעלף ושאני צריך לצאת החוצה
לנשום קצת אויר. היא לקחה אותי והתיישבנו על ספסל בחוץ. הרגשתי
יותר טוב, והתחיל להחשיך. פתאום הרגשתי משהו זז בכיס שלי. זה
היה הפלאפון. יונתן, אני צריך שתכתוב כתבה בשבילי. מי זה
לעזאזל שאלתי. דארת' ויידר בשבילך. למר ויידר היה קול מאד
סמכותי והוא הורה לי שהתחת שלי יתייצב ב-12 בלילה במועדון ג'ז
אפלולי ברח' בזל. אמרתי לו שיש לי סידורים בדיוק באותו זמן,
ושאני בכלל לא האיש שמוכשר מספיק לכתוב בשביל אדם רציני כמוהו.
הוא אמר לי שאני מדבר שטויות, ושהוא מאד אוהב את סטייל הכתיבה
שלי ושחוץ מזה כדאי לתחת הלבן שלי להיות בבזל ב-12 בלילה
וניתק.
אמרתי לבמבה שיש לי מקרה חירום ושאני חייב לעוף. לקחתי את
הטלפון שלה והסתלקתי.