לפני הרבה מאוד זמן נפלתי לבור די עמוק, וזה היה מפחיד, אבל לא
נורא, כי הנחתי שפשוט אטפס ממנו כמו שכבר טיפסתי מבורות אחרים.
הבעיה הייתה, שבקרקעית גיליתי חול טובעני, והתחלתי לשקוע בו.
כל נסיונות ההיחלצות מהחול גבו ממני המון אנרגיה, כך שברגע
שהגעתי לשלב הטיפוס, הייתי חייבת שמישהו מבחוץ יושיט לי יד
וימשוך אותי למעלה.
בהתחלה, חשבתי שאף אחד לא מושיט יד, והרגשתי די בודדה, ואז
גיליתי שפשוט לא הסתכלתי טוב, כי היו לא מעט אנשים שעצרו וניסו
לעזור לי. אבל אז התעוררו בעיות אחרות: היו כאלה שלא הושיטו יד
מספיק עמוק, וכאלה שפשוט לא חיכו לי שאגיע אליהם, וגם כאלה שלא
רציתי את ידם.
אז הגיע מישהו שחשבתי שהושיט לי יד, והתאמצתי במשך כל כך הרבה
זמן לתפוס את ידו, עד שהבנתי שהוא לא באמת הושיט אותה. הייתי
בטוחה שהיד שלו נורא מיוחדת, אבל בעצם נורא רציתי יד.
אחרי שהוא הלך, חשבתי שכבר לא יבוא אף אחד.
ואז אתה באת, וברגע שהרמתי אליך את מבטי, כבר הלכת.
ופתאום שוב חזרת, בלי שום התרעה מוקדמת, כאילו נזכרת ששכחת
משהו.
הפעם הושטת יד.
מיהרתי להיאחז בה, אבל אתה הרפית מאחיזתך ונתת לי ליפול בחזרה
אל החול הטובעני.
אני עדיין לא יודעת למה הרפית. ואולי השאלה האמיתית היא למה
חזרת...

עכשיו אני שוב פה, שוקעת לאט לאט בחול הטובעני, מציצה למעלה
מדי פעם, לראות אם מישהו בא להושיט לי יד.
ועמוק עמוק בפנים, בלי שאף אחד יידע,
תמיד מקווה לראות שם אותך.