התגלגלתי עם פיף, התרנגול שלי, במורד הרחוב. ליד התחנה עמדו
בחבורה זקנים מגושמים במעילי עור שחורים ועישנו סיגרים שהיו
נעוצים להם עם סיכה בקצה החדק. כשעברנו לידם פיף חטף לאחד מהם
את הסיגר ושילח לאוויר עננות עשן קטנות וסגולות, בצורת סיגר.
נכנסנו לתחנה ונעמדנו בתור מול מכונת הכרטיסים. היא היתה מכוסה
כתובות גרפיטי צבעוניות ויפות מאוד, שבאחת מהן נכתב: "טוב
למות". המכונה פלטה את הכרטיסים שלנו במין חרחור של מכונות
זקנות, שכבר מקוות שזה הסוף שלהן. כשהסתובבנו, אני ופיף,
לכיוון התור לפני העלייה לאוטובוס חשבתי שראיתי בזווית העין את
כנף מעילו השחור של אחד מהזקנים עם הסיגרים, את חדקו מתנופף
בעצלתיים, ואת שובל העשן מסיגרו יוצר סימן שאלה מתעתע שהתמוסס
ברגע שהבטתי בו.
כשעלינו לאוטובוס התיישבתי במושב האחורי, ואת פיף קיפלתי
והכנסתי לתא של התיקים, למעלה. את רוב הנסיעה העברתי בפיזור
אבק על שולי כובעו השחור של זה שישב לפניי. כשירד מהאוטובוס
ראיתי שהיה זה הזקן שלי, עם הסיגר. פיף אמר שכדאי שנעקוב
אחריו, אז ירדנו והתחלנו לצעוד את המרחק אל הזקן, שעסק אותו
רגע בגירוד עיגולי המסטיקים השחורים-מעוכים שעל המדרכות בעזרת
שפכטל. כשהבחין  בי הזדקף באחת, הלך ונשען על הבניין הקרוב,
כשפניו אל הקיר. נעצרתי מאחוריו ובשקט קשרתי את רגלי הימנית
לרגלו השמאלית, ובלי ששם לב הושבתי לו את פיף על הכובע. סיגרו
פלט בלחישה עננות עשן קטנות בצורת אקדחים יורים. שילבתי את
זרועי סביב חדקו המעוקל, וכך, מחובקים, צעדנו אל האופק.