ולפתע באמצע החיים
ללא כל תכנון מוקדם
זה תפס אותי.
התמסדתי.
אחרי אלפי שנות אור
של רווקות,
מספר קטן מאד של יחסים קצרים מאד
וקטן הרבה יותר של למעלה מחודשיים,
לפתע פתאום
קמתי ומיסדתי סופית
ובאופן רשמי את בדידותי:
עברתי לגור לבד.

עברתי לגור לבד.
מיסדתי את שמי ואת שם משפחתי,
מילדות,
על תיבת הדואר;
חילקתי את חפצי האישיים
באופן בלתי שווה לחלוטין, אך ממוסד,
בין חדר השינה שלי לסלון שלי
ואת העציצים שלי - במרפסת;
מברשת שיניים אחת
(יש מקום לפחות לחמש) -
לא של שותף, לא של אח,
לא חבר מזדמן -
שלי;
שתי מגבות: לראש ולגוף
ושקית של נייר טואלט שתספיק
לשנה שלמה.

עברתי לגור לבד.
לשמוע מתי כספי ולא
מוסיקת טראנס או רוק כבד;
לטבול חצי קופסת עוגיות בנס-קפה
ולעלות אחר-כך על המשקל;
להגיד שלום יפה לשכנים ותודה על ההזמנה, אך אני ממהרת
ואז לבהות בנקודה בחלל במשך שעות
ולטעון שאני עייפה מכדי לצאת;
ללכת לישון ולקוות
שאקום מספיק מוקדם להתקלח בבוקר.

עברתי לגור לבד.
ככל שיעבור הזמן
כמו כל מוסד המכבד את עצמו,
גם המוסד שלי יתייצב
ויקשה יותר ויותר לקבל אליו
חברים חדשים או למען הדיוק, חבר חדש.
כי מעצם בדידותו, המוסד סגור,
וזאת מתוך התאוריה המבוססת
שמי שרוצה לפתוח את דלתי
יפתח גם את רגליי וינסה למסד
את פינו עמוק וכואב בתוכי
בתנוחה רגילה, או ביזארית יותר
ואפילו יוסיף אזיקים למיסוד הפליטה שלו,
או האורגזמה שלי,
ואם הוא ילך, הוא עשוי להשאיר את
דלתי פרוצה לכל דיכפין
או טרוקה, כך שאפילו אני לא אוכל לצאת.

אחרי אלפי שנות אור של רווקות
לפתע פתאום קמתי ומיסדתי
את בדידותי
כי מעצם בדידותי
המוסד - סגור.