דווקא חיכיתי לחורף. בדיוק כשכבר הפנמתי את זה שלא יגיע, הוא
פתאום התדפק על דלתי וביקש להיכנס. הייתי נחמדה, באמת. פתחתי
לו את הדלת ואמרתי "היכנס, אבל ברשותך, אדליק את התנור". הוא
לא הביע התנגדות נחרצת, אך בלי שאשים לב, שיבש חורף את תפקודו
של התנור ושיבש את דעתה של כלבתי. ברקים, רעמים וכו'. שלא לדבר
על זה שהקפה מתקרר אחרי שתי לגימות. אני דווקא אוהבת אותו. הוא
לפעמים דרמטי קצת יותר מדי, לפעמים פתאום אדיש, אבל בסך הכל
הוא בסדר. הכי אני אוהבת שהוא מוריד גשם ואז אני הולכת בגשם
בלי מטרייה. מעדיפה גשם על פני יום קר ולא גשום. כי אז קר
יותר. בעיקר בלילה. בכלל בלילה קר יותר.
אבל הוא פתאום עבר לגור אצלי בלי ממש לבקש רשות. לא משלם שכר
דירה ועוד בגללו אני מדליקה את הבוילר שעות נוספות. לא שיש לי
בעיה עם זה, אבל הוא גם מביא בוץ הביתה ולא מנקה אחריו. וכל
הכביסה הזאת שנערמת מצד אחד ולא מתייבשת מן הצד האחר.
יום אחד הוא בא ואמר שאין לו בעיה שאכניס מישהו אחר,שגם ככה
הוא לא מתכנן להישאר עוד הרבה זמן. לקראת פסח הוא מתכוון
לעזוב, לחצות את הים למקומות רחוקים, אולי כי מצות לא עושות לו
טוב, ויחזור רק בשנה הבאה, וגם זה לא בטוח.
את האמת? קצת נעלבתי. סוף סוף, אירחתי אותו אצלי, זה היה אתו
לא-לגמרי-סתם. וזה לא שלא ידעתי שהוא כזה שבא והולך, זה לא
שהשליתי את עצמי. טוב, אולי רק קצת. גם ידעתי שזה לא יכול ללכת
בינינו. הוא קריזיונר מדי. אז מה אם המלנכוליות הזאת ממיסה
אותי? זה עדיין לא אומר שאנחנו יכולים לקיים משהו שמתקרב ל...
אבל קיבלתי את זה כמו גדולה.
אולי אביב יספיק לבוא עוד לפני שחורף יעזוב ואז הוא יקנא קצת.
מטומטמת. הוא לא יקנא. הוא יסתכל עליי בחיוך ממזרי, נטול
נקיפות מצפון במבט שאומר: 'סחתיין' ויילך. כאילו  לא ידעתי
שהוא כזה מין נווד.