כבר הרבה שנים עברו ועדין לא שכחתי,
כבר הפסדתי הכל, ולא, כבר אין בי שום פחד.
התלהבות ושמחה כבר שכחתי מהי,
אפילו הג'וינט כבר לא די לי.
ויושבת כאן, עושה מסע, וכן מגיע למסקנה,
זה הכל אתה, והגיע הזמן לנקמה...
יוצאת מהבית, ואין תחבורה, מה לעשות, דממה.
ואז האופניים הכתומות,
מאיזה מקום צצות.
"קחי אותי" הם אומרות,
האופניים הכתומות, הם כל כך מקסימות,
לרכב, אף פעם לא הצלחתי, אך יש החלטה,
הגיע זמן הנקמה.
אני עולה על האופניים, ונופלת.
עולה והאש בתוכי בוערת.
אני הולכת לנקום, ואז העולם יהיה טוב יותר,
אתמודד עם הפחד הכי גדול,
איתך...
לקחת תמימות, אני אקח חיים,
את החיים שלך!!!
אין לך זכות לחיות ביקום, אין לך זכות לנשום אוויר.
ושוב אני נופלת, כמו בחיים,
האופניים הארורות האלה...
אני לא מצליחה לרכב,
ולא שהכביש לזה מוסיף.
הכביש ישן, מלא סדקים,
בדיוק כמו הלב והנפש שלי,
מלאת חבלות ושריטות.
אני עוצרת. דממה.
השמש את פני מאירה.
אז כמה פצעים וקצת דם,
ופני נראות כמו של שטן.
הפצעים הפנימיים הרבה יותר עמוקים,
אלה שאתה יצרת, אלה שאתה גרמת.
עכשיו אני ברחובות אפלים
טיפות של דם וזעה ממני נוטפים,
והנה הגעתי. אני מול ביתך.
זעם פנימי אותי עוטף,
אני מדמיינת אותך כדור חוטף.
הנה הדפיקה בדלת, ואתה פותח...
כל חיי חיכיתי לזה,
ואתה בהלם, כאילו לא מזהה.
אני מביטה בך הישר לעיניים,
אתה אומר משהו, ממלמל,
ואצלי פתאום הכל שקט. לא שומעת אותך
בפעם הראשונה, יש לי שקט ממך.
אני מוציאה את האקדח, הזמן נעצר,
אתה מביט בי, נבהל.
עכשיו אתה צועק ואני מחייכת,
זה התהפך, איך ההרגשה? נפלאה?
אני לוחצת על ההדק, לאט לאט.
"אבא, אבא, הצלחתי!!!"
אני מביטה לאחור, ילד קטן,
ושם, ליד האופניים הכתומות,
יש עוד אופניים קטנות,
וילד קטן ותמים, מביט בי.
ועכשיו הזמן חזר לחיים,
אני מביטה בך ושוב לאחור.
אני זורקת את האקדח לאחור
יש רק דבר אחד שלא הצלחת לקחת,
את החופש שלי, כן החופש שלי.
אינני אחליט את גורלך,
כפי שהחלטת אתה.
לי יש חופש, לי יש חיים,
לי יש אופניים כתומות, ואני פורסת ידיי לרווחה,
אני רוכבת, איזה הרגשה טובה.
מגיע לים, השמש זורחת,
והקשת בענן מוציאה כל פחד.