[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מעין החיים
/
חלקיקי חיים

פיסות נייר, שברי חיים מסופרים על ידיהן.
בחרתי פיסות בודדות, שעליהן משורבטים מספר משפטים, מתארים
חלקיקי מחשבות שחלפו בשנה החולפת בה הייתי לוחמת בקרקל.
חלק מהסיפורים אמיתיים, חלקם מבוססים על האמת. מה הוא מה?
אשאיר לכם לבחור בעצמכם במה תרצו להאמין. אם תאמינו מספיק חזק,
זה יהיה נכון.





היום כמעט הפכתי למספר.
עוד מספר בסטטיסטיקה. אחד מתוך רבים.
כמעט הפכתי לשם.
שם בתוך רשימת שמות ארוכה.
היום כמעט ונהייתי לא יותר מהשם והמספר האלו שיופיעו
בסטטיסטיקות, בתחקירים.
היום כמעט ונהרגתי בהתהפכות האמר.
אולי עכשיו, תהיה לי משמעות אחרת.





חלומות ילדות. אני מחייכת לעצמי בעצב. זה מה שחלמתי עליו?
רציתי להיות לוחמת, חלמתי על זה מאז שאני זוכרת את עצמי. אז
למה לא טוב לי?
ארבע שעות שמירה, והזמן לא עובר. ארבע שעות זה המון זמן
למחשבות. המחשבה היחידה שעולה לי היא הלוואי שלא הייתי חולמת.
על זה אומרים שצריך להיזהר מחלומות שמתגשמים?





נהגתי על האמר. לראשונה, וכנראה גם לאחרונה בחיי. העוצמה שהכלי
הזה נותן לך, כמעט שכרון חושים מרוב כוח. ההגה בידיים, חיוך
מרוח על הפנים. אולי בגלל ההתרגשות מהנהיגה, אולי בגלל הכיף
שבלעשות דבר אסור. יסמין קורצת ורומזת להגביר מהירות. הרגל
לוחצת את דוושת הדלק והחיוך רק גדל. ההאמר לא רואה ממטר, עולה
על כל שיח ואבן בקרקע המדברית הזו. אולי פספסתי את הייעוד
שלי...





"ניו זילנד" הוא אומר והבכי מיד מתערבב בצחוק. עידו יודע איך
לשמח אותי, אחד מיחידים שיודעים לעשות זאת. "תחשבי על ניו
זילנד, שזה יחזיק אותך." הוא חוזר שוב.  ואני מהנהנת לו
בטלפון, יודעת שהוא רואה. "אל תדאג," אני אומרת "כבר קבענו.
אני לא מבריזה."





שוב נכנסים לנחל. מרוב סיורים שכבר עשיתי אני מכירה אותו כמו
כף ידי, מכוונת אותנו לנקודות הצל הבודדות. יש משהו מרגיע בנחל
הזה, בצוקים המקיפים אותו מכל עבר, בשקט שנשבר רק על ידי הקשר.
אני עוצמת עיניים ומתמכרת לרוגע הזה.
כשאנחנו מתחילים לצאת ממנו חזרה אל ציר המערכת, השמש מתחילה
לשקוע וצובעת את השמיים בגוונים של אדום. נפרדים מהנחל, אבל רק
עד מחר.





אין ימים, אין לילות. שש עשרה יום עוברים כמו שבוע, שבוע עובר
כמו שש עשרה יום. והשגרה שנכנסים אליה, יכולה לשגע. שמונה שעות
סיור, ארבע שעות מנוחה מתובלת בתדריכים וארוחות, ארבע שעות
שמירה, שש שעות שינה וחוזר חלילה. זה מה שבחרתי לעשות?
כולם לאט לאט מאבדים שפיות. אפילו המורל כבר לא מה שהיה פעם.
ואין לאן לברוח, מוצב קטן ובכל פינה אורב לך מישהו, מחכה לראות
מתי נשברים. אם אחרים נשברים זה נותן גם לי לגיטמציה. ואני
נלחמת גם בה, מעודדת אחרים, מחפשת יתרונות ומחשבות חיוביות. זה
שוחק, יותר מהשגרה לפעמים. ולאף אחד אין מענה בשבילנו. התנדבנו
ועכשיו אנחנו כלואות כאן, בתוך המחשבות ההרסניות שלנו. אומרים
תמיד שיהיה טוב. אני לא מוצאת אותו. מה עושים?





17/8/05. "היום הגדול". ההתנתקות מתחילה. מהיום זה הולך להיות
באמת, לא עוד הכנה או תרגיל. זה כבר לא הצחוק שאנחנו עושים
בלש"ביה ומשחקי התפקידים ששיחקנו לאורך כל האימון. הרעיון
מפחיד אותי יותר מתמיד. אני בכלל לא בטוחה שאני מבינה את מלוא
משמעות המילה הכבדה הזו, אבל מכאן אין דרך אחרת.





הגענו הלילה לרפיח ים. בפעם הראשונה בחיי הגעתי לגוש קטיף.
נוכחתי לראות שמדובר במקום יפה. מסוג המקומות שבהם העיניים
נפתחות ו"וואו" בלתי רצוני נפלט מהפה. רק שהבתים הנטושים משרים
פה אווירה אחרת. אווירה קצת מפחידה, ורק דגל ישראל ישן שנשאר
על גג אחד הבתים מעיד שפעם היה פה שמח. אנחנו מתמקמים במגרש
הכדורגל ואני ממש מצליחה לדמיין את הילדים משחקים, צוחקים.
לקראת הבוקר אני מתחילה להסתובב בישוב - הים ממול נפרס במלוא
הדרו ומשאיר אותי פעורת פה - איך אפשר לעזוב מקום יפה כל כך?
שברי זכוכיות וחפצים שונים מפוזרים סביב - נעל בודדת, קורקינט
שבור. הדלתות הפרוצות והכתובות על הקירות זועקות את הכאב. כאב
שנכנס גם לי עמוק ללב ולא מרפה עם כל כתובת וכל בית שאני בונה
לו משפחה וסיפור. הלוואי ויכולתי להקל על הכאב, ולו במעט.
פתאום זה קרוב כל כך ואני לא בטוחה איך אפשר להתמודד עם דבר
כזה בכלל.





הייתי בכפר ים. השתתפתי בפינוי המתבצרים על גג ביתו של יצחקי.
כפר ים - מקום שיכולתי לחיות בו לנצח עם הים האינסופי הזה
שנמתח אל מעבר לאופק... רעדתי כל הדרך. כשהגענו נפגענו, גם
מהדברים שזרקו עלינו וגם מהצעקות. פתאום הרגשתי קטנה כל כך,
מגוחכת. כשעלינו לגג נאלמתי דום. לקח לי מספר דקות להתעשת,
וכשזה קרה מצאתי את עצמי מחזיקה ילד בן 13. קול בכיו עדיין
מהדהד לי בראש. רציתי להיות טובה, לא להכאיב, לא לפגוע. והוא
כל הזמן בכה שכואב לו. גם כשניסינו להרפות קצת את האחיזה הוא
לא הפסיק. בכה שאנחנו מכאיבות לו שאנחנו מגרשות אותו מהבית. אי
אפשר לא לבכות. ניגבתי את הדמעות והמשכתי במשימה, מרגישה קצת
כמו רובוט. אני עוד שומעת את הבכי שלו. את הבכי של כולם,
מתערבב זה בזה, המפונים והמפנים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא, לא, לא
ניתן!

בתולות בע"מ


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/3/06 9:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מעין החיים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה