לפעמים זה פשוט מדהים אותי- מה שזכרונות יכולים לעשות. או
לגרום.
דברים שעשית בעבר, אמרת או חשבת מצמיחים לעצמם אימפריה ענקית
בתוך התת מודע שלך וכשאתה מוצא לעצמך זמן להביט לתוך האימפריה
הנצחית הזו מתעוררים בך הרגשות, בדיוק כמו שהם הופיעו
כשהזיכרון קרה באמת, רק בכאילו.אותם הריחות, המראות , החיוכים,
וההתרגשות- וזה רק זיכרון. הוא יכול להיות עצוב או משמח- אבל
הוא חרוט בך לעולמי עולמים. כל דבר קטן שאתה עושה ישאר איפה
שהוא שם באימפרית הזכרונות הנצחית. כל כך הרבה זכרונות וכל כך
מעט מקום. כל הזכרונות דחוקים שם, צפופים, מחכים שאולי יום אחד
תיזכר בהם. לפחות להם יש תקווה. וכשאתה נזכר באחד מהם- מוציא
אותו החוצה- הוא מתמתח- ומעניק לך , וסוחט מעצמו, את כל הרגש
שרק טמון בו בשביל שאתה תהנה ממנו ותרצה להיזכר בו שוב ושוב
בלי הפסקה. ואז אתה מחזיר אותו לאימפריה וכולם נדחקים שוב עד
לפעם הבאה שלאחד מהם תהיה ההזדמנות להוכיח את עצמו לך. מעין
מלחמת קיום מוזרה. ןכך אתה חי לך- בין זיכרון לזיכרון, בין
הנצחה להנצחה, מדבר אחד לאחר- והכל טמון שם. באימפריית
הזכרונות הנצחית.