אני אותה הצוללת שהייתה אז על פני הים.
הצוללת שנתנה תקווה לכל הכפר.
צללתי, כמו שכל צוללת אמורה לצלול
עמוק.
ויותר עמוק.
לפתע נהייה שחור.
פתאום אני במצולות הים
בין אלמוגים ואצות, בין שושנות לדגיגים.
לפתע אור פנסיי תופס שונית מקסימה.
מלאת הילה מסביבה.
נראה שהיא הכי מקובלת בסביבתה.
מיליוני דגים שוחים בשלווה מסביבה, אצות מלטפות לה...
והיא עומדת, זקופה.
נעה עם הזרם. אנה ואנה.
לא עושה דבר למען חבריה האוהבים,
לא עושה גם דבר לעצמה.
נותנת לכולם לעבוד גם בשבילה.
קצת אגואיסטית השונית הזאת.
משהו נורא מוזר מתרחש כאן. היא הכי מקובלת כאן, אך נראה שהכל
משרתים לה? הכיצד?
מי יודע, אולי אביה הוא מלך הים, או אביר הממלכה?
עם כפית זהב בפה נראה שנולדה.
אני אלמד אותה לקח. שתדע גם לתת ולא רק לקבל...
שתפנק שתעזור.
אני הצוללת שכולם האמינו בה,
אהיה גיבור המצולות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.