הכרכרה נעצרה בשולי דרך העפר שבתוך היער, הסוסים השחורים נדים
בראשם, חסרי סבלנות. יש שאומרים, שחיות יכולות להרגיש כשמשהו
רע עתיד להתרחש. אם אמת בדבר, אין ספק שהן יכולות לחוש ברוע
בזמן התרחשותו. קור של אמצע סתיו היכה ברוחותיו המטרידות דרך
האמירים הירוקים. הכרכרה הייתה גדולה ונראתה יוקרתית למדי.
העגלון הצעיר, הלבוש בגדים מרופטים, נראה כלא שייך. הוא לא היה
מהודר כמו הרכב בו נהג. מכיוון שאין כל סיבה לרמיזות, ניתן כבר
עכשיו לומר שהעגלון שאל את הכרכרה מבעליה החוקיים, או במילים
אחרות, גנב אותה. האיש הזקן, שעמד ליד הכרכרה וסימן לעגלון
היכן לעצור נראה שליו למדי. קרחתו, שבדרך כלל הוסתרה על ידי
כובע ברט שחור, הייתה כעת גלויה, ופאותיו הלבנות גרמו לו
להיראות כמו סב חביב. הוא עישן מקטרת קטנה, יד שמאלו תומכת בה
בעוד שפתיו יונקות את העשן הריחני. הזקן תמיד השרה שלווה על
הסובבים אותו, ואלו ששהו בחברתו חשו שהם יכולים להיות בטוחים,
גם אם מסביב היכתה התופת. מאחור, שוכב על העשבים הרמוסים, היה
גבר צעיר, חיוור כמו הירח המלא, ממלמל דברים מוזרים מתוך
שפתיים ורודות ודהויות. שעת טרום זריחה עמדה קפואה בין העצים,
והייתה רחוקה מלהועיל למצבו של הגבר, שרוב דמו הרווה את האדמה
הלחה ואת הפטריות החומות והמעוותות, שצמחו בין הגזעים וגמעו
בשקיקה כל טיפת חיוניות. הזקן החליף דברים עם העגלון, בשעה
שדמות רביעית, נערה מבוהלת שבגדיה מוכתמים בדם, רכנה ליד הפצוע
וניסתה למצוא חורים נוספים מהם קולחת תמצית חייו. "איך הוא
מצליח להשאר רגוע כל כך?" שאלה בלחש, מקווה ששריקתה הקלושה של
הרוח מערבלת ומפזרת את מילותיה. הגבר, בשאריות הכרתו, חייך
אליה. "הוא לא איש רגיל", אמר בקולו החלוש. הנערה פנתה אליו.
גם היא הייתה חיוורת, אם כי לא היה זה בגלל איבוד דם. היא פחדה
וקיוותה בכל מאודה שהמצב ישתנה בקרוב. "אני יודעת", השיבה
וליטפה את שערות ראשו השחורות, הדבוקות לראשו בגלל הזיעה. "אבל
בכל זאת, ירו עלינו, אתה פצוע, אנחנו עוד רחוקים מלהיות
בטוחים, והוא רגוע כל כך, שליו. מעשן את מקטרתו כאילו הוא יושב
בסלון ביתו וקורא עיתון של בוקר יום ראשון". הגבר לא השיב. הוא
עצם את עיניו לרגע, נאבק ביצר הפנימי שניסה להורות לו להיכנע,
להניח לכל. גופו ייחל למנוחה, לשינה עמוקה אותה רק המתים
מכירים. הוא פקח את עיניו על מנת לראות את עיניה השחורות של
אנה מביטות בו בדאגה. "יהיה בסדר", לחש לה והצליח בקושי רב
ללחוץ מעט את ידה. "אם הזקן פה, הכל ייגמר בטוב". אנה לא
הצליחה לעצור את הדמעות, שהחלו זולגות במורד לחייה. הגבר לא
אמר מילה, רק נשאר לשכב בלא ניע על מצע העלים והעשב. הזקן סיים
את הדברים עם העגלון ופנה אל הצמד שבצד הכביש. הוא פיטם את
מקטרתו במעט טבק ושב להציתה עם אחד מהגפרורים הרחבים ששלף מתוך
חפיסה בכיס מעילו. הוא הניח את כובעו השחור על ראשו, שאף מלוא
ריאות מהמקטרת וחייך. עיניו הצלולות, הבהירות, נראו לאנה
כשלולית של מי ים על החוף, אחרי שהגלים נסוגים. היא הכירה את
הזקן זמן קצר, אך כבר ידעה שהיא מסוגלת בקלות להניח את חייה
בידיו. "מה שלומו?" שאל בקול רגוע. הוא דיבר כאילו יצא לטייל
ביום אביב, תחת שמים כחולים, בשדה כלניות וחרציות. אנה לא ידעה
אם הוא שואל מתוך דאגה לבחור, או מפני שכרגע פציעתו הקשה מאטה
את בריחתם. "לא יודעת, אני אפילו לא בטוחה שהוא נמצא בהכרה",
היא דיברה בקול סדוק, מבולבל ומגומגם. הזקן עישן מעט בעודו
חושב על הפעולה הבאה. הוא היה מנהיג אמיתי. אנה ידעה שההולכים
אחריו מעריצים אותו. היא גם ידעה, שהפרס על ראשו גבוה מאותה
הסיבה. "נעלה אותו אל הכרכרה", אמר לבסוף, בזמן שרוקן את
המקטרת מהאפר שנשאר בה, הכניס אותה לנרתיק עור חום ורכן כדי
להרים את הבחור לתוך המושב האחורי. אנה חשה לעזור לו, אך גילתה
במהרה שאין צורך, משום שהזקן היה חזק דיו על מנת להכניסו
פנימה. אנה נדהמה לראות שאין כתם בודד על בגדיו או ידיו של
הזקן. בניגוד לרוב האנשים, ולמרות הביטחון הרב שחשה עמו, היא
גם חשה בפחד לא מוסבר. האיש הזקן היה נחמד, חביב, מנהיג טוב
ששימש כאב לרבים מאלו שהלכו אחריו, ובכל זאת, תערובת של פחד
נמהלה בה בכל פעם שדיבר, כאילו חוש עמוק הזהיר אותה מפניו.
"הישארי עימו מאחור", פקד הזקן בעודו מטפס, בעזרתו של העגלון,
אל המושב שליד הנהג. "הדרך תהיה קשה ולא תיטיב עם מצבו". אנה
הנהנה במהירות ועלתה אל תוך התא, מניחה את ראשו העייף של הבחור
על ירכיה העטופות בשמלתה, שבתחילת היום הייתה כחולה. היא
הצליחה לראות את הזקן טוען רובה ארוך קנה שהונח לפני כן לצד
העגלון, שעשה כמוהו. אנה הרגישה חסרת ביטחון ותחושת מתיחות
גאתה בתוכה. היא הביטה בגבר. עיניו היו עצומות ופניו שלוות
בצורה מפחידה. היא הניחה יד על צווארו. דופק קלוש חלף תחת
אצבעותיה. היא שיקרה לזקן. האמת הייתה שלא חשבה שהוא ישרוד את
הנסיעה, אבל היא לא רצתה להשאירו שם, מאחור, למות לבדו בקור.
הסוסים החלו מושכים את העגלה, שבתורה החלה לנוע על גלגלי העץ
הצבועים בשחור. פנים הכרכרה היה מוגן מהקור, ואנה הרגישה איך
ידיה מתחילות להפשיר. היא ערסלה את ראשו של הגבר בידיה, והרשתה
לעצמה ליהנות ממספר דקות של בכי. ענפים שטעו לתוך הדרך היכו
בצדי הכרכרה ברעש מבהיל, שאנה לא הצליחה להתרגל אליו. היא ידעה
שבצאתם מהיער יתחילו הסכנות להכות בהם, אבל כרגע עוד היה בטוח.
ראייתה טושטשה על ידי הדמעות, ולאחר שהצליחה להחזיר לעצמה מעט
רוגע, מצאה שמיכת צמר, עימה כיסתה את הבחור. היא סגרה את
וילונות הארגמן העבים שלחלונות הכרכרה, וניסתה להתרכז בלדבר עם
הבחור, על מנת להשיבו להכרה. אנה חשבה על סיפור שתוכל לספר לו,
על ילדותה, אך גילתה שהמילים לא יוצאות מפיה, והיא מצליחה רק
להוציא עוד דמעות. ילדת עיר עשירה אינה בנויה להרפתקאות כאלה,
כך אמר לה אביה בטרם יצאה כדי להצטרף לאנשי הזקן. הם גייסו
נוספים מצפון ומדרום. אנשים צעירים, חדורי רוח קרב ולאומיות.
הייתה להם מטרה, דרך וכוח שכנוע. היה להם נשק ויופי של נעורים
שטרם הסתיימו, אך יותר מכל היה להם את הזקן. הזקן היה זה שטווה
את הדרך, פתח שערים וסגר דלתות. הוא נותר רגוע גם כשהשמים נפלו
על ראשו. חיוכו לא מש בשעה שהמוות ריחף מול עיניו, מנסה לערוף
את צווארו בקרדומו הארוך. אנשים הלכו אחרי הזקן, מבלי לדעת
מיהו או אם הוא אכן קיים. היו שבדו סיפורים אודותיו, היו שטענו
שחלמו אותו, שהוא המצאה שנועדה לזרוע חול בעיני האנשים, אבל
אנה ראתה אותו. אנה הייתה כעת בנוכחותו. היא הבחינה בגדולתו,
הרגישה ברצון ללכת אחריו באופן עיוור, ותהתה בינה לבינה לאן,
בסופו של דבר, יובילו הרפתקאותיה.
הירייה ששברה את החלון הייתה הראשונה ששמעה, אם כי לפי החורים
בכרכרה הקרב נמשך כבר מעל לדקה. אנה ניערה את ראשה ושפשפה את
עיניה, מנסה לדחוק את קורי השינה. היא הציצה החוצה וראתה
שהכרכרה דוהרת בפראות, גלגליה מכים באדמה ומאיימים להישבר.
יריות ריחפו סביבה. היא ניסתה לקום, אך משקל על ירכיה הפריע
לה. היא הביטה מטה, והבינה שצדקה בקשר להערכתה. הגבר היה מת,
פניו שלוות ונעימות, חסרות הבעה וחיוורות. אנה חילצה את עצמה
בצער וניסתה להבחין במתרחש בחוץ. אנשים רכובים על סוסים, שדהרו
בפראות על השביל המרוצף, ניסו להשיגם. העגלון ניסה בכל כוחו
לדרבן את הסוסים, אך נראה היה כאילו הפרשים מדביקים אותם. הם
ירו באקדחי תוף בעלי שישה כדורים, והרובה של הזקן, שהיה צורך
להטעינו אחרי כל ירייה, לא עמד בכמות הרודפים. אנה הביטה בו
מכוון את הרובה. היא ידעה כעת, אחרי שנה שלמה במחתרת, שכל
ירייה מהרובה הזה קובעת, כי אין לדעת אם תיפול לידך הזדמנות
נוספת. הזקן ירה, והעשן שיצא מתוך הקנה הסתיר לרגע קט את פניו
בטרם התבולל ברוח והתפזר. פני הזקן נתגלו לפניה. היא הופתעה
לגלות, שלמרות הקרב, למרות שריקות הכדורים והצורך להטעין מחדש
במהירות, החיוך עוד עמד על פניו. היא הביטה לאחור. אלה היו
חיילים במדים מכוסי אבק ובוץ. היא הניחה שהם אלה שרדפו אחריהם
גם לפני כן, ופגעו בגבר שכעת שכב מת בתוך התא. אנה שלפה את
האקדח התופי מתוך חגורתו של האיש המת. היא הוציאה את ידה מתוך
החלון וירתה שלוש יריות. הזקן הבחין בה, וצעק לה לחזור לתוך
התא. היא התעלמה בתחילה, אך לאחר ששמעה נקישה במקום ירייה
רביעית, השתכנעה והכניסה את ראשה פנימה. הדהרה המשיכה. הזקן
הצליח לפגוע בשניים מתוך חמשת הרוכבים. הנותרים עצרו אחרי זמן
מה, מניחים להם לברוח. אנה, שלא ידעה מה מתרחש מלפנים, חשבה
שהם פשוט נכנעו.
לאחר שעה קלה חנו בצד הדרך. היה זה ליד אגם גדול וצלול, שהזכיר
לאנה עד כמה היא צמאה. היא הביטה במים הצלולים ובלעה את רוקה,
מרגישה איך גרונה הניחר מגיב בצריבה קלה. לאט, בעדינות, האטה
העגלה ליד המים, גלגליה נושקים לאדוות העדינות. העגלון זינק
מטה והתגלגל במים הקרים. הוא קפץ על רגליו, רטוב כולו, רץ אל
דלת הכרכרה ופתח אותה בפראות. "בואי, מהר!" זעק אל אנה שמיהרה
החוצה בעקבותיו. הוא הוביל אותה ועזר לה לעלות אל מושב הנהג,
שם ראתה את הזקן יושב על הספסל, ראשו מוטה לאחור בבהייה
מטרידה. הוא לא חייך כעת, ובגדיו היו רטובים מדמו. "תצילי
אותו!" זעק לה העגלון. "יש משהו שאת יכולה לעשות?" אנה נדה
בראשה. פיה היה פעור והיא לא הצליחה לדבר. היא הושיטה את ידה
אל צווארו של הזקן, ולא חשה בדופק. "הוא מת", הצליחה לסנן מבין
שפתיה. שמש עמדה במרכז השמים, מצליחה לגרש במעט את הקור. אנה
שמעה את קול נפילת העגלון אל תוך המים. הוא צעק מלא גרונו
וריאותיו ונפל על ברכיו בתוך המים. "הכל נגמר", לחש ועיניו
דומעות. הוא החזיק את ראשו בין מרפקיו. אנה הפנתה אליו את
מבטה, ומבין עיניים רטובות הצליחה להבחין בדמיון מוזר בין
הצעיר לזקן. "הכל נגמר", הוא אמר, בקול רם יותר, בוכה. הוא טמן
למספר שניות את פניו בתוך המים, הוציאם, וצעק שוב.
הם הפרידו את הסוסים מהעגלה. אנה והעגלון הכניסו את הזקן
פנימה, וביחד עם הצעיר כיסו אותו בשמיכת הצמר, שכבר שינתה צבעה
מלבן לאדום. "מה תעשה עכשיו?" שאלה בעודה יורדת במדרגות
ומתיישבת על העשבים שצמחו לצד האגם. העגלון משך בכתפיו. נראה
היה כאילו טרם התגבר לחלוטין על בכיו. "לא יודע", השיב וקרע
בידיו עלה שמצא על הארץ. הם שתקו במשך דקות ארוכות. "אולי",
אמר לבסוף, "אלך ללמוד. אולי גם אתחיל לחשוב על משפחה. הכל
נגמר, את יודעת. הזקן היה הכי חשוב. ברגע שהוא מת, נותר רק
לנסות להמשיך את החיים במקום בו הפסקנו אותם." אנה הנהנה
בראשה. "אבי הזהיר אותי, שזה רק מרד נעורים", היא אמרה,
מהורהרת, בוהה בעלים שרשרשו על העצים. הרוח כעת הייתה נעימה.
"הוא אמר, שבסופו של דבר המרד ייגמר, וניאלץ לחזור ולהמשיך את
חיינו כשנגלה שהתבגרנו. הוא אמר שזה פשוט חלק מתהליך התבגרות".
העגלון הנהן בהסכמה. הוא קם על רגליו, עזר לאנה לקום, ואז עלה
על אחד מהסוסים. "הביתה אם כך", אמר וחייך אליה. "את בטוחה שאת
מסוגלת?" אנה לרגע לא הבינה את פשר השאלה, אבל במבט חטוף אל
הכרכרה נזכרה וחייכה קלות. "כן, אני יכולה", אמרה וגירדה
בראשה. "אני חושבת שזה יהיה טוב לסגירת המעגל". העגלון דרבן את
סוסו והחל רוכב משם. הוא נעצר סמוך לאופק, נופף לה, ולאחר
שנופפה לו חזרה, נעלם מעבר לקו המפריד בין אדמה לשמים. אנה
נשמה עמוק, נאנחה, ועלתה על הסוס הנותר. "להתראות זקן", אמרה,
מרחיקה את הסוס, המבוהל מעט, מהחום הפתאומי. "אולי בכל זאת זה
נגמר בטוב".