4 מוטות מחזקים אותה.
סביבם נשרכים צמחים המטפסים מעלה מעלה ויוצרים גג ירוק מעוטר
בפרחים כחולים-כתומים.
הצבע הלבן שולט.
הנה הנה היא באה, צועדת על שביל מרוצף בעלי כותרת וורודים,
אט אט החיוך נמחק.
מהקהל קולטת בזווית עינה - אותו - מחייך שם ליד העץ
מכבה את סיגרו במאפרת הכסף.

השנים בהן לא התראו לא שטפו בו כמעט בשינויים.
גבוה, רזה, שערו הקוצני משוך לאחור ב-K-Y.
חיוך זדוני ניצת בעיניו כשכבה חיוכה.

אך ההצגה חייבת להימשך.
יד מושטת מלווה אותה אל בינות העמודים.
הנה מורמת ההינומה, זוג עינים נפגשות, מלאות אור ואהבה.

הרי את מקודשת לי, הרעים קולו את אמא טבע,
כדת מוזס ו-Israel.
מחיאות הכפיים העצימו את הצינה.
היין האדום החליק במורד גרונה
טיפה קטנה מזווית פיה מאיימת ליפול וללכלך את שמלתה הלבנה.

הוא הוציא את לשונו הארוכה וסתם עליה את הגולל.
Let The Show Begin!, הכריז החתן.

עדר צלילים פרץ את הגדר,
סוחף עמו את הקרובים לרחבת הריקודים.

אך רועי זכר חסד נעורים.
דלה מנבכי זכרונו רגעים קסומים בהם הביט בעיני הכלה,
והיא הביטה בו,
ושניהם עלו לגן עדן.
אבל עכשיו היא שלו והוא שלה.

אולי היה זה טיפשי לעשות צעד זה.
פשוט לקום ולעזוב.
אולי.

אך כנראה שלגורל ישנן תכניות אחרות,
סתם, לאתגר את השיעמום.

את השנה האחרונה בילה בשטרסבורג, שם קיבל קצת פרופורציה,
אימץ לעצמו גינונים אירופאים קלים, התעדן משהו.

אך לישראל הקטנה, הביצה בה נולד,
תמיד שמר מקום חם-קר בלב.
עבר רחוק ממנו תמיד ניסה להימלט.
תמיד חיפש את החדש, הקסום, האחר...

ולרוב מצא.

בזמנים בהם לא מצא -ארז בתיקו את מקל הנדודים,
איכסן חפצי דירתו ונסע.

"ככה טוב לך לחיות?"
שאלה אותו פעם אימו,
"כל פעם לקום ולעזוב?"
"אולי תתבסס כבר, בית, אשה, משפחה..."
"Mamman,"

"הדבר היחיד הקבוע אצלי זה השינוי", השיב לה בחיוך,

נישק שתי לחייה ועלה במדרגות הנעות לדיוטיפרי.

"תכתוב..." הפצירה בבנה.

"ביי", השיב בתגובה
"תשמור על..."
לא הספיקה להשלים משפט
"העולם",
השיב
ושלח עצמו במטוס סילון
שוב
אל הלא נודע.