בלילות סתיו אפורים
כשהגשם מכה בחלון
ואתה שוב מכורבל
מתחת לפוך
ומסתתר מהקור המקפיא שבחוץ
אש בוערת בחדר
נר מאיר את הנשמה
ואתה לא מודע לבחוץ
הם הולכים שם בשקט
מסתתרים מאחורי פינת רחוב
מחפשים מקום לישון.
אלה הילדים שהזמן שכח
שלא נתן להם אור
לא נתן להם זמן
מנסים את כוחם
אבל אינם יודעים אהבה אפילה.
מחפשים את העיתון
שזרקת אתמול
הוא השמיכה, אתה מבין
הוא שומר מהקור
שבחוץ, שבפנים
הם כבר לא יודעים וזה כבר לא משנה
אלה הילדים שאתה לא רוצה להכיר
והם שמחים בחלקם
כי הם לא יודעים אחרת
מרגע הלידה הם בחוץ
בלי אהבה, בלי הזדמנות
הרחוב הוא ביתם
והבית ארעי
כל דמיון בינך לבינם
הוא רק אקראי
הם חושבים קצת אחרת
הם נושמים קצת שונה
הצד האפל של הרחוב
בשבילם הוא אחר.
הוא בית, מקלט
בטחון, אהבה
אלה הילדים שלי ושלך
כשאתה מסתכל החוצה
ורואה את הסתיו
תחשוב על הילדה שרואה גם עכשיו
גשם מקרוב, מחנק ובדידות
ידועת בקרוב כמה אכזרית המציאות.
סתיו, גשם, עלים חומים זהובים
אלה הילדים ששכחת בפנים.