my heart will never be your home...
כך אמרתי לו.
אין אהבה כזו, כמו שלנו, לא קיימת, אסורה.
אהבה לא מתבססת על חוסר אמון, ובטח שלא על שקריו.
את כל החודשים האחרונים ביליתי במחיצתו,
וכל כך קשה להיפרד עכשיו.
"יש דברים שאינם יכולים להימלט מהלב",
אמר לי, בניסיון למנוע את הבלתי נמנע.
אבל אני כבר ידעתי שזה אבוד, הכול נגמר.
לא היה לי צורך לשמוע את דבריו, ספק שמעתי ספק הקשבתי.
כבר לפני השיחה הכול היה ברור, שכן אהבה כזו לא קיימת, אהבה
שתחתיה קיימים סודות ותככים.
ראשי התנגד ללבי, וכמובן שעל פיו נהגתי,
וחשבתי שזוהי הדרך הנכונה.
כבר התבגרתי אני, בעודי זוכרת אותו,
את הרגש הרך והנעים ההוא שקיים עדיין בלבי וחרוט על שמו של
האהוב.
הוא התחתן, כך נודע לי מקרובים,
ואני עדיין נותרתי לי לבדי.
כנראה היה כך צריך להיות, חשבתי, עוד יבוא האיש בשבילי.
ועברו ימים, שבועות, חודשים, ודבר לא השתנה, דבר לא קרה.
ילדים נולדו לו, שלושה.
ואני עדיין נותרתי לבדי, וכעת התחילו הספקות.
האם נהגתי כיאות?
האם בחרתי בדרך הנכונה?
האם בנתיבי הלב צריכה הייתי ללכת?
השאלות המיותרות מתסכלות אותי.
ויתורי עליו היה כהתאבדות.
המסקנה שהוסקה הייתה כואבת.
כנראה שלא כל אהבה צריכה להיות מושלמת.