הכל ריק וחשוך.
אנשים ריקים,
סמטאות ריקות,
רחובות ריקים,
ערים ריקות.

כמו צללים המהלכים להם בין התמונות,
שרובן מסמלות מוות.

מרוב התמונות בראש, ראשי מסתחרר.
דמיינתי אותה מתה כל-כך הרבה פעמים,
ואני מכירה אותה רק שנתיים.

אולי אני צריכה לרצוח אותה, סוף סוף,
וכל הכאב שלי ייעלם.
אולי אני צריכה לשים קץ לדבר,
עוד לפני שייגמר.

סכין קטנה, לא חייב גדולה.
דקירה קטנה מלאה אדום,
והחופש הנצחי יחל על הגוף,
מכפות הרגליים עד לקודקוד הראש.
מהאדמה שמתחתיי עד השמיים מעל.

אולי כדאי שאני ארצח אותה באמת,
או שלפני הכל, אודיע למשפחתה
שכבר יש פחות אחד לסעוד עימו,
אולי יום אחד היא תאכל את עצמה,
כמו שהשנאה אוכלת רבבות.

אולי אני ארצח אותה...

הריק בלבי מתחיל להתפשט.
אין לי רגש עוד לאדם,
הריק בלבי נהיה הכל,
עד שלא רואים שום דבר.