היא הילכה לאיטה על המדרכה הרטובה, רגליה היחפות מקפצות בין
הטיפות, כפותיה יוצרות מעגלים בים השלוליות. קצוות שמלתה כבר
מזמן הרטיבו, וכעת היא מושכת אותן אל מעל ברכיה, מבלי לשים לב
לכך שהן מאדימות ומתחילות לרעוד.
אנשים ברחוב מביטים בה בתמיהה עליזה, מיהו היצור החביב הזה
המתהלך כך בלילה שכזה? גברים ונשים מכוסים במעילים רכוסים
היטב, כובעים רחבי שולים, כפות וצעיפים, חם להם ונעים. והיא?
שמלה דקה שאט אט לאורך כל פסיעה נצמדת אל גופה וככל שהטיפות
זולגות נעשיית יותר שקופה. ושערה, הארוך והשחור, נדבק למצחה
ולכתפיה ומדגיש את רוחבן והדרן. אפה אדום וקפוא, אך בעיניה
ניצוץ של אור חמים, אשר מלווה אותה בכל צעד.
החליטה לעצור, להסתכל סביב, וכך גם עצר כל הרחוב שבמילא ליווה
אותה במבטו לכל אורכו. הסיטה ראשה לצדדים, שיערה הרטוב מתפזר
לכל עבר ומתיז טיפות על העוברים ושבים, מתפרע להיכן שבו נושבת
הרוח. כשכבר לא מתחשק לה להמשיך ולעמוד סתם כך, הרי שאין בכך
כל תועלת, הסתכלה למטה על גופה הרטוב, פלטה צחקוק שדוני
והמשיכה בדרכה.
גיל היא ילדה של חורף. תמיד הייתה ותמיד תישאר. מאז שהייתה
קטנה התקיימה לה מסורת בינה לבין עצמה, מעין חוזה לא כתוב אך
חקוק בפנים, שביום הראשון של החורף, אבל רק חורף של ממש, תצא
עם אחת משמלותיה הקיציות, יחפה ברגליה, כפי שנהגה לעשות בכל
הימים שטופי השמש, ותטייל ברחובות הכפר, כדי שכולם ידעו שהנה
החורף הגיע ויש לקדמו בברכה ובזרועות פתוחות.
כשהייתה בת 5 החלה המסורת, וכל הסובבים אותה סבורים שמשונה שאף
כעת, בגיל 26, היא עדיין נמשכת בכל פעם ורק ניזנת עוד יותר.
תושבי הכפר הותיקים כבר מכירים את הפלא ומחכים לבואה בקוצר רוח
בכל חורף. ישנה אף קבוצת קשישים חביבים, אשר במהלך 4 השנים
האחרונות היו יושבים בקצה הרחוב, סמוך לביתה, בנקודה בה יוכלו
לצפות על המתרחש ואף לברכה בשובה עם ספלי תה חמים וביסקוויטים
בצד. הם היו יושבים על הספסל, בסדר קבוע ומחכים שתגיח מאחת
הסימטאות ותהלך לעברם בצעדים קלילים וחסרי דאגות, שנדמה שכבר
שכחו כיצד צעדים שכאלה נראים.
לפעמים היתה נעצרת, להביט סביבה בהערצת קהל עוברי האורח,
לעיתים היתה מגבירה את קצבה, פעם אף עד כדי ריצה קלה, ואז שוב
ללא שום התרעה היתה מאיטה וממשיכה להלך כרוח על פני הים.
כשהיתה מסיימת את סיבוב הראווה היתה נעצרת על פניהם, לוגמת מעט
מכל כוס בכדי לחוש כל טעם וטעם, פעמים אחדות אף טבלה את אחת
העוגיות בתה ולאחר נגסה נגיסות קטנות ומלאות סיפוק.
ככל שעברו השנים והתחלפו שוב ושוב העונות, כך המשיכה להיות
המסורת הדבר הממשי בחייה. גם כאשר נישאה לבסוף לאדם מלא חן
ושובבות כמוה נמשך המנהג ואף נרתמו אליו כל בני הבית - בנותיה
היו מחכות ליום בקוצר רוח, כמו ליום הולדת או חג. בבוקר אותו
יום היו קמות בזריזות ממיטתן, מתעטפות היטב בשלל בגדיהן ורצות
לביה"ס ואף יותר ממהרות בחזרה, בכדי שיוכלו להשלים את ההכנות
לערב במיוחל. ההכנות כללו מסכת של מטלות - לוודא שישנם מספיק
עצים בהסקה בכדי שהבית כולו יהיה חמים ונעים כשתחזור (השכם
בבוקר היה הולך אביהם ליער וחוטב מספיק עצים לא רק לבית אחד
חמים, אלא לעשרה כאלה). בנוסף, היו מכינות עוגת תותים עם הרבה
קצפת מעל ושוקו חם ומתוק במיוחד. ליד האח, היו מסדרות למופת את
שלל ההפתעות ומניחות ליד הספה שמיכות חמות בהן תוכל להתעטף
היטב, בנוסף לשתי בנותיה כמובן, בתום המסע.
וכך זה נמשך, שנים על גבי שנים.
כאשר חורף אחד, חשה כבר ששנותיה עומדות להכריע אותה, פסעה את
פסיעתה האחרונה, מלווה בשתי בנותיה היפות, מהלכות שלושתן, היא
במרכז והן מגנות עליה משני העברים. היא איננה מדלגת וקלילה
כבעבר, אך עיניה, למרות הקמטים הדקים סביבן נוצצות יותר מבכל
פעם ושפתיה נמתחות לכדי חיוך דק שאומר הכל.
לאחר שסיימו את הדרך, לא לפני שלגמו כל אחת מספל תה של מעריץ
אחר שישב וחיכה להן על הספסל (כמובן שאנשי הספסל התחלפו),
נכנסו אל הבית החם בו חיכה להן אביהן ובעלה. היא התיישבה
בנינוחות מחשידה על הספה והתעטפה במיטב בשמיכות. היא שתתה עד
תום את כוס השוקו ופרסה לה ולשאר עוגה.
לאחר שהניחה את הצלחות הריקות, אפילו מפירורים על השולחן,
התרווחה לה והניחה ראשה על כתף בעלה, מחזיקה את ידיהן הקרות
עוד של שתי בנותיה, עצמה את עיניה ונשמה נשימה אחת אחרונה.